מיכל ניובורן

 

תקציר:

במאמר זה, אעזר בהגות של  פסיכולוגיית-העצמי כדי לחקור את עמדת המטפל המבקש ללוות משפחה שאחד מחבריה נוטה-למות. מתוך סקירת מושגים תיאורטיים והתבוננות בדוגמאות קליניות וספרותיות, אציע כי נוכחותו של זולתעצמי המלווה את העצמי לקראת סיום חייו, דומה במהותה לנוכחות זולתעצמי המקיימת את העצמי בראשית התהוותו. נוכחות זו קרויה בפי: "הענות-רחמית", משום שהיא בעלת איכויות של מצע רחמי, מצע שבמהותו מתרחב ומפנה מקום למען קיום הווייתה של עצמיות נטולת צורה מוגדרת. אמשיג במאמר את הפונקציה כפולת הפנים של 'ההיענות-הרחמית', ואדגים כיצד היא מסייעת בכינון מרחב המשמר את רצף ההוויה של הנוטה-למות ושל בני משפחתו גם לאחר המוות.

 

מילות מפתח: הענות-רחמית, פסיכולוגיית-העצמי, מטופל נוטה-למות, אמפתיה.

 

Key Words: Ur-Empathic Presence, Dying Patient, Self Psychology, Empathy.

המאמר

"אני לא פוחדת מהטעויות שעשיתי עם נופרי, אני פוחדת מהטעויות שלא עשיתי…מכל הרגעים בהם לא רציתי להפריע לה לגדול, אבל היא הרגישה שאני לא נמצאת. זה מדגיש לי כמה לא הייתי וגם לא אהיה…" 

כך נפתחת אחת הפגישות שלי עם שרה לאחר שהסרטן התפשט. היא פנתה לטיפול שנים רבות לפני שחלתה, והקשר הטיפולי כלל 2 הפסקות קצרות סביב אירועי-חיים שונים. לפרק האחרון בטיפול, הגיעה כשנה לפני שחלתה וכמו נפשה חוזה את העתיד, ביקשה להתמודד עם חרדת מוות השבה ומבליחה אל תודעתה. בחצי השנה האחרונה לחייה, השתנה הסטינג, ואני הייתי זו המגיעה ויושבת לצד מיטתה. עשיתי זאת שבוע אחר שבוע, ובשבוע האחרון לחייה יום אחר יום, מנסה למצוא את דרכי להיות לה לזולתעצמי מיטיב נוכח המוות המתקרב. הטיפול בשרה הוביל אותי לשוב ולעבוד עם הנוטים-למות ולנסח לעצמי את סוג הנוכחות-האמפתית הנדרשת ממני בטיפולים אלו. את מסקנותיי הראשונות אציג בעבודה זו, ואדגים אותן דרך הטיפול בשרה ודרך הטיפול בשירי, אם צעירה שבתה נוטה-למות.

*

על אף היות המוות התרחשות אנושית יומיומית מוכתבת מראש, הוא מטלטל את נפשנו ומעורר כאב השב ומופיע בחדרי הטיפול, ובחדרי ליבנו. הפסיכואנליזה מראשית ימיה, עשירה בעבודות החוקרות את התמודדות הנפש עם המוות ואת הביטויים השונים של חרדות המוות (1,2,3). רבות נכתב גם אודות עבודת האבל לאחר מותה של דמות יקרה (סקירה מקיפה ב-4). במאמר זה, אבקש למקד את המבט על ליווי של אדם היודע כי המוות של אחד מילדיו עומד בפתח, או מגלה כי הוא עצמו נוטה-למות. 

ליווי אנושי של משפחות במצבים אלו קיים בתרבויות שונות מקדמת דנא. בעשורים האחרונים, יחד עם תנועת ההוספיס התפתחה בתרבות המערבית פרקטיקה של ליווי נפשי/רוחני של חולים סופניים. קובלר-רוס (5), הנחשבת חלוצה בתחום, ניסחה מודל המתאר חמישה שלבי-התמודדות עם אובדן, והצביעה על החשיבות בשימור התקווה בכל אחד מהשלבים. הניסוח האחיד של שלבים אוניברסליים גרר ביקורת רבה, אך הניב גל של מחקרים שהתעמקו בתהליכי הליווי הנפשי של הנוטים-למותם (6,7,8). 

 

בהגות הפסיכואנליטית, עבודות החוקרות טיפול הממוקד בנוטים-למות נפוצות בפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית:

 הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית מציבה במרכז הטיפול את החתירה למימוש ההוויה האותנטית של האדם דרך מסעו לעבר חירות ואחריות אישית. התבוננות ישירה במוות משמשת כנקודת מוצא לתהליך זה, ובמובן זה, הטיפול בנוטה-למות דומה לטיפול באדם שלגזרת מותו 'לא הוצמד תאריך' (9,10). 

הלוגותרפיה האקזיסטנציאלית אותה פיתח פראנקל, התבססה כפרקטיקה טיפולית בחולים טרמינליים. לפיו, החתירה לאחריות היא תמצית ההוויה האנושית והיא מתממשת בחירות לבחור מדי רגע במעשה המעצים את הווית הממשות. הדרך לחירות במצב הטרמינלי עוברת דרך מסע של חיפוש משמעות בצלעות המשולש הקיומי של  "אשמה-סבל-מוות" (11). לדעתו, תפקיד המטפל הוא להעצים את החולה כמי שיכול  להעניק  משמעות עמוקה  להוויה שלו דווקא בגלל המוות האורב לפתחו. כך, רגעי הקיום האחרונים הופכים מצע למימוש החירות הפנימית (12). 

בהגות הקוהטיאנית, התפתחו המשגות הנוגעות לקבלת המוות אותן אתאר בהמשך, אך עיסוק ממוקד בטיפול בנוטים-למות אינו נפוץ. בכלליות, קוהוט רואה בטיפול מרחב דרכו משתקם לפחות אחד מצירי ההתפתחות של העצמי,  ודרכו מתפנה המטופל להקדיש  עצמו למימוש תוכנית העצמי שלו, דרך השענות בוגרת על זולתיעצמי (13). אדם הנאמן לתוכנית העצמי, יוכל למות ללא אימה, משום שהוא יודע שבעוד שמבחינה ביולוגית הוא קרוב למותו, הרי שמבחינה פסיכולוגית העצמי שלו ממשיך להתקיים. קרוב למותו שלו, דיבר קוהוט על הצורך הקריטי של הנוטה-למות במגע אנושי ואמפתי. אדם המלווה במגע אמפתי(פיזי ונפשי) עשוי למות כשהוא חש גאווה, בעוד שהעדר  אמפתיה בשלבי הגסיסה עשוי לעורר אימה אדירה גם באדם בעל עצמי בריא (14). מחקרים העוסקים בפסיכותרפיה עם חולים טרמינלים מאוששים רעיון זה ומצביעים על אמפתיה ומגע אנושי כאלו המפחיתים את הסבל של הנוטה-למות ושל בני משפחתו (6,7,15). 

 

עבודה זו תוקדש להתבוננות ממוקדת בעבודת הליווי האמפתי של הנוטים-למות מנקודת מבטה של פסיכולוגיית-העצמי. דרך פריזמה זו, ומתוך ניסיוני בעבודה עם הנוטים-למות, אבקש להציע כי ישנם מאפיינים ייחודיים להענות-האמפתית של המטפל המלווה אדם למותו או למות יקיריו. אציג במאמר עמדה טיפולית הקרויה בפי: "הענות-רחמית", אותה מצאתי בעבודתי כמרחב להתמודדות עם קבלת החלופיות של חיינו ושל חיי יקירנו. בקצרה, מדובר בפונקציית זולתעצמי כפולת פנים המורכבת משני סוגים של הענות-אמפתית עמוקה:

א. "הענות-רחמית ישירה": המתארת את צורת ההענות האמפתית של המטפל למטופל.

ב. "הענות-רחמית עקיפה": המתארת את האמפתיה של המטפל לעצמי-ההורי של המטופל קרי, למימוש הצורך העמוק של המטופל להענות באמפתיה לסביבתו. 

אתאר במאמר את שני מרכיבי ה"ההענות-הרחמית", ואדגים אותם בעזרת דוגמאות קליניות וספרותיות. בטרם אגש להמשגה של עמדתי הטיפולית, אתייחס לשלושה מושגים תיאורטיים עליהם נשענתי בדרכי להמשגה זו: קבלת חלופיות החיים, המשכיות ההוויה, מרחב-התקיימות. 

 

קבלת חלופיות החיים (היינץ קוהוט): 

העצמי מוגדר ע"י קוהוט כישות חווה, חיונית, לכידה ורציפה בזמן ובמרחב, המתממשת דרך זיקה לזולתעצמי שבנוכחותו האמפתית מספק לעצמי את החמצן הנדרש להתפתחותו(13). הענותו של הזולתעצמי תקבע איזה פוטנציאלים נפשיים יוחזקו בתוך מבני-העצמי המתגבשים, ואיזה פוטנציאלים יודחו לתחום הלא-עצמי. זהו התהליך דרכו האנרגיה הנרקיסיסטית חותרת להתהוותן של צורות העצמי, עד לגיבוש מבנה העל של האישיות הקרוי: העצמי הלכיד (16). 

לאחר שמבני-העצמי הבסיסים התהוו, עשויה להתפתח תנועה של התמרה, מעין מצב-עצמי חדש שמהותו איננה חתירה למימוש של צורה אישית, אלא הפניית האנרגיה הנרקיסיסטית אל מה שמעבר לעצמי האישי. קוהוט מנה 5 התמרות, וציין כי הנדירה מהחמש היא 'קבלת חלופיות החיים' (17). 

האדם המקבל את חלופיותו, מכיר בצניעות ובשלווה בכך שהישגיו הם זמניים, ושחלק מהפוטנציאל שלו לא יתהווה לכדי צורה מסוימת בתוואי-חייו הנוכחי. זוהי התרחבות של העצמי המאפשרת לו להפנות את האנרגיה היצירתית והיוצרת שלו  לעבר העתיד. הוא מושקע באופן פרודוקטיבי בדורות הבאים או ביצירה שתשרת את הקיום האנושי לאחר שהוא כאינדיבידואל כבר לא יהיה נוכח בעולם (16). להתמרה זו, קודם מסע-חיים הכולל תהליך של מוכנות לחוות באופן עמוק את הפרידות בחיים. קוהוט מוסיף ברמז מחשבה ראשונית, לפיה היכולת להתמרה זו, טמונה גם בזהות הראשונית של התינוק עם האמפתיה האימהית (17). להבנתי, מדבריו משתמע כי האדם נשען על התהודה האמפתית-הקדומה שבה הוא ואימו חד-הם, וכך שב וחווה עצמו כחוליה בשרשרת אינסופית של קיום אנושי שאין בו נפרדות ממשית, ולכן גם מותו שלו כיחיד לא מאיים על חווית הרצף ההווייתי שלו.  

 

המשכיות ההוויה (דונלד ויניקוט):

במושג המכונן, "מושקעות אימהית ראשונית"(18), מתאר וינקוט את הסביבה הרחמית והבתר-לידתית, כמרחב של אמפתיה מוחלטת שבו האם מרגישה את התינוק מתוכו ונענית לצרכיו המשתנים כל-העת. היא מספקת לתינוקה מסגרת מחזיקה, המפחיתה פגיעות פנימיות וחיצוניות. כך מתהווה בתינוק היכולת 'להמשיך להיות' – הפוטנציאלים המולדים של נפשו מתפתחים בטבעיות דמומה, ולא מתוך תגובתיות אקטיבית לפגיעות. המושקעות האימהית שתחילתה בהריון, משמרת אשליה אחדותית של המשכיות בין אם לתינוק. המשכיות עליה מבוססת 'המשכיות ההוויה', שהיא הבסיס להתפתחות של אני ממשי וחזק (19). עצמי שממשיותו התהוותה באופן זה, יהיה מסוגל לחיות חיים יצירתיים ואף להרפות מהם בבוא העת: "…כל זה נחווה כממשי ע"י התינוק שנעשה מסוגל לכך שיהיה לו עצמי, שיוכל לבסוף להרשות לעצמו להקריב ספונטניות, ואפילו למות" (18 עמ' 152). 

 

מרחב-התקיימות (קלאודיה קוגן):

באחת מעבודותיה החשובות (20), חוקרת קוגן את מושג "העצמי הווירטואלי", המתואר בהגות הקוהוטיאנית כמצב ראשוני, חסר צורה, המתקיים בתוך הזולתעצמי עוד בטרם נוצר העובר. היא מפתחת את המושג הזה לכדי פונקציית זולתעצמי חדשה לה היא קוראת: 'מרחב-התקיימות'. המרחב מבוסס על המוכנות של הזולתעצמי: "לקיים בקירבו מרחב התהוות או מרחב קיום עבור העצמי המתהווה. אתה מכונן אותו והוא מקנן בך" (שם, עמ' 270).  למעשה, מרחב-ההתקיימות הוא הבטחה לקיום העצמי בנפש הזולתעצמי, עוד בטרם נוצר רישום של צורה מסוימת של העצמי. בהמשך ההתפתחות, אומרת קוגן, פונקציה זו באה לידי ביטוי בשימור תחושת הרצף של העצמי בעיקר במצבי משבר, כאשר המטופל עומד בפני סכנה המערערת את בטחונו בקיומה וברציפותה של נפשו.

המשגה דומה לזו, ניתן למצוא בעבודתה של דינור אודות 'העמדה הדפנית'(21).  דינור מתייחסת למצבים טיפוליים בהם המטופל משיל מעליו מהות קיומית מוכרת עוד בטרם התהוותה מהות חדשה. לדעתה, במצבים אלו בפרט ובשלבי מעבר התפתחותיים בכלל- נחוצה 'עמדה דפנית'. זוהי עמדה טיפולית  של התייצבות אמפתית אקטיבית והחלטית שיש בה הכרה של המטפל בכך שנוכחותו קריטית לקיומו של המטופל, מבלי שהוא יודע דבר עבור המטופל. צורת התייצבות זו מציעה דפנות מיוחדות בעלות איכות רחמית. דפנות שאינן מחזיקות מהות קיומית שישנה, אלא מבקשות לתחום ריק המחזיק את כל מה שטרם נברא בנפשו של המטופל.

 

כעת אפנה לתיאור העמדה לה אני קוראת: "הענות-רחמית" ואדגים כיצד היא מסייעת בליווי הנוטה-למות.

 

"הענות-רחמית"

ויניקוט, קוהוט וקוגן משתמשים במושגים מעט שונים, אך מעיון במשנתם ניתן לראות כי הם מחזיקים באותה עמדה לפיה הלידה הנפשית מתחילה זמן רב לפני הלידה הפיזית. ניצניו של העצמי נובטים בקרבו של אדם המגיש את רקמת תאי נפשו כמצע לגידול רכיבי נפשו של האחר. לדעתם, פינוי מרחב פנימי למען הוויית העצמי של האחר, הוא המקור לחוויה של רציפות וממשות הקיום במצבי משבר. 

מתוך התבוננות בתהליכים שעברתי כמטפלת המלווה משפחות המתמודדות עם מוות, מצאתי כי ישנו דמיון מהותי בין העמדה הנפשית שלי בליווי משפחות אלו לבין העמדה הנפשית שלי כאשר אני פוגשת במטופלים הזקוקים לנוכחות זולתעצמי של ווירטואליות. למעשה, אוכל לומר כי דווקא בליווי העוזבים את החיים, מצאתי עצמי נשענת על אותה פונקציה של 'מרחב-התקיימות' שניסחה קוגן כמרחב בתוכו מתחילים חייו של העצמי.  

כאשר חושבים על המטפל כמי שמפנה בקרבו מרחב למען כינון עצמיותו של אדם, ניתן  לדמות את העמדה הנפשית שלו לפעולת ההתרחבות והמתיחה של דפנות הרחם המבקשות כי עובר חדש ישתרש ברקמותיהן ויזכה לתנאים שיאפשרו לו להתפתח. מכל צורות נוכחותה האמפתית של האם, נדמה לי שהנוכחות-הרחמית היא הפנויה ביותר. הרחם מבסס זיקה עמוקה ונטולת-נפרדות לעובר שאין הוא יודע עליו דבר, ובכל זאת הוא מתמסר להיות לו למצע ההכרחי להתקיימותו. כזכור, קוגן (20) ודינור (21) מתייחסות לסוג הנוכחות  אותו מציע זולתעצמי המבקש לכונן אזורי-עצמי חדשים שעדיין לא התהוו. שתיהן מתארות נוכחות נפשית שתפקידיה ומאפייניה דומים במהותם לפונקציות הפיזיולוגיות של הרחם: נוכחות יוזמת וברורה שהינה קריטית לקיום חייו של העצמי. נוכחות שהפונקציה העיקרית שלה הינה פינוי מקום והגדלת המרחב בתוכו תוכלנה להתפתח צורות קיום חדשות. 

המטופל הנוטה-למות מרגיש לא פעם אימה הקשורה בחוויה כי המוות הקרב מבקש ממנו לפשוט את צורת הקיום המוכרת לו, והוא חרד מפני ריסוק הרצף ההווייתי של הזיקות שלו לאוהביו. בעיניי, ברגעים רווי-אימה אלו זקוק המטופל לנוכחות זולתעצמי בעלת איכויות דומות לאלו המתוארות אצל קוגן ודינור. 

אני מבקשת להציע את "ההענות-הרחמית" כדימוי המתאים להדגים את הענותו האמפתית של זולתעצמי המפנה עבור המטופל מרחב נטול-צורה, נקי מתביעות ומציפיות. מרחב מיוחד לו זקוק העצמי בראשית-חייו (בטרם התגבשה צורתו), ובאחרית-חייו (לקראת פרידה מצורתו המוכרת). מרחב שיש בו החזקה אקטיבית ועיקשת של נפש המטופל, ואמונה עמוקה בהמשכיותם וברציפותם של החיים הנפשיים למרות האיום במוות הקרב.

את סוג המרחב הייחודי הזה אבקש להגדיר ולהדגים בעבודה זו. המונח  "הענות-רחמית" ישמש אותי בכדי לתאר את שתי צורות ההיענות-האמפתית של מטפל המלווה את המתמודדים עם איום קרב של מוות במשפחה.  

ראשית, אתאר ואדגים את "ההענות-הרחמית הישירה": המרחב אותו מכונן המטפל המבקש לקיים את רצף הווית העצמי של הנוטה-למות ושל בני משפחתו. לאחר מכן, אדגים את "ההענות-הרחמית העקיפה": הטרנספורמציה הטיפולית בעזרתה המטופל הוא המפנה בקרבו מרחב-התקיימות לסביבתו.

 

"הענות-רחמית ישירה"

כאשר קוגן חוקרת את העצמי הווירטואלי קרי – את תהליכי הבריאה הבראשיתיים של הנפש, היא מתייחסת ללידת הנפש של התינוק (שטרם נוצר) כאקט ראשוני המתחולל בתוך נפשו של הזולתעצמי. במילותיה: "בתחילת החיים, הזולתעצמי של וירטואליות מהווה למעשה, קישור בין אי־היות להיות, הוא החולייה המקשרת ברצף ההתקיימות" (20, עמ'281). אני מבקשת להציע שלקראת סיום החיים, הזולתעצמי של וירטואליות מפנה מקום בתוך נפשו כדי להיות החולייה המקשרת בין היות לאי-היות. בצורה זו, הזולתעצמי משמר את רצף ההתקיימות של העצמי גם לאחר מותו.

 

מהו בפועל מרחב-התקיימות למוות? או מהם המרכיבים של "הענות-רחמית ישירה"?

א. מרחב נאמנות למימוש העצמי: מרחב שמפנה המטפל למוות, משקף את ההסכמה לתת לכל רגע את מלוא משמעותו העמוקה (11), מתוך  אמונה כי כל רגע הוא הזדמנות לממש עוד פן של הוויית העצמי. גם לצד אדם שימיו ספורים, ניתן לשמור על נאמנות למטרה שעוד פוטנציאלים של העצמי שלו יתהוו ויחובקו בחדווה ע"י המטפל. בד-בבד עם היותו תומך בפוטנציאל המימוש, מחזיק המטפל את הכאב הקשור למה שלא יוכל להתממש. בעשותו כן, הוא מחבק באמפתיה את הטרגיות האנושית אותה ראה קוהוט כאינהרנטית להווייתו של אדם (16). 

ב. מרחב משמר רצף-קיומי ורצף זיקות: כאמור, קוגן הגדירה את מרחב-ההתקיימות גם כמרחב המשמר את הרצף הקיומי של הנפש במצבי משבר (20). בליווי הנוטה-למות, המטפל מבקש לסייע לאדם למצוא את החירות למות באופן המקיים את הווית חייו, תוך מימוש של ערכיו ושאיפותיו עד לנשימה האחרונה. במקביל, שמירת הרצף מתבססת על פינוי של מרחב-התקיימות לזיקות המשפחתיות של המטופל ולשמירה על חיותן ומשמעותן גם לאחר המוות.

ג. מרחב משמר רציפות הווייתית בין חיים למוות בשתי צורות עיקריות:

–  זהו מרחב המקיים  את חיי העצמי כישות נטולת גוף וצורה שבמהותה אינה מצומצמת לחייו המסוימים של האינדיבידואל. ברוח זו, רענן קולקה מתאר רגע טיפולי מעבודתו עם אב שכול אותו הוא שואל האם אפשר שימצא מרפא לכאבו בעוד 300 שנים. הוא מסביר כי פרשנות זו נבעה מתוכו ללא מודעות משום ששהה במרחב אחדותי-התמרתי. לדעתו,  הכאב המחריד הנובע מהשכול, קשור לצורה "הגופית" של החיים, בעוד שבמצב ההתמרתי מוחזקת הווייה א-גופית של הקיום בתוכה מתאחה לרגע השסע בין חיים למוות (22).

–  זהו מרחב המבטיח (ללא-מילים) כי חיי הנפש של המטופל האינדיבידואלי ימשיכו להתקיים בנפש המטפל לאחר מותו. ברוח זו, מתאר קוהוט מטופל שהפסיק לפחד ממותו שלו ברגע שידע שהמטפלת תמשיך להחזיק את הוויית העצמי שלו גם לאחר שימות (20). 

 

קל לתאר במילים את שלושת המאפיינים הנ"ל של "ההענות-הרחמית", אך זהו המקום לציין כי מניסיוני האישי ומקריאת הספרות, למדתי כי הליווי הצמוד של משפחה בתהליך הגסיסה מעורר רגשות עזים המפעילים באופן טבעי מנגנוני ניתוק והרחקה (1,6,4). מרחב של "הענות-הרחמית" נשען על הסכמת המטפל להרפות ממנגנונים אלו ולפנות מקום בליבו למותו שלו ולמות יקיריו, תוך שהוא משמר את האמון העמוק בהמשכיותם של החיים  האנושיים. מוכנות המטפל להתפנות לרגע מעצמיותו ולהחיות בקרבו את המוות, מאפשרת למטופל לעזוב את העולם מתוך הישענות על כוחו של המטפל. תהליך זה דומה ביסודו לתהליך בו המוכנות של ההורה להתפנות לרגע מעצמיותו למען קיום צאצאיו, מאפשרת לתינוק לנכוח ולהתהוות דרך השענות על כוחו של ההורה. 

אחזור אל שרה, כדי להדגים את "ההענות-הרחמית הישירה" על מורכבותה ויעילותה. לאחר מכן אפנה לתאר הענות זו כאשר המטופל עומד לאבד את אחד מאהוביו.  

 

שרה: 

הסרטן של שרה מוגדר כעת כגרורתי ומפושט, והטיפול שלנו מתרחש באשפוז האונקולוגי. הפעם אנו יושבות במרפסת. המאושפזים ואורחיהם אינם חודרים את דפנות הקליניקה הווירטואלית שלנו. יש בינינו אינטימיות מוכרת, אך אני חשה בקיפאון בשיח. שרה מספרת על הטיפול של הבוקר בפירוט, אך אינה מסוגלת לומר את אשר על לבה. 

-"את אינך את עצמך" אני אומרת. 

-"אני חולה מאד את יודעת, אולי גוססת…"

-"את חולה אולי גוססת כבר הרבה חודשים ועדין את-את", שתינו צוחקות…ואני מוסיפה: "מה עוצר אותך ממך כעת? מה את חוששת שלא אוכל לשמוע"? 

-"אולי זה לא את אלא… הילדים שלא יוכלו לשמוע"? היא מהרהרת בלחש.

-"שרה, אני חושבת על הילדים, בעיקר על נופרי. ואיך גילנו שהאהבה שלך מנצחת, שאת לומדת להיות את עם השקט  שלך, אבל בצורה שהשקט כבר לא נוטש, לא מרגיש זר. למה שלא נצליח גם היום?"

-"כי היום אם נצליח, אז לא בטוח שנוכל לשנות". שתיקה ארוכה, אפילו למרפסת הדוממת הזו. "את יודעת כמה חשוב לי האיזון עם העולם הזה. לא לפגוע באף יצור, להציל את הכדור הזה, ו…בעיקר לא להרוס. מרוב שנזהרתי לא להרוס אפילו השארתי את נופרי לבד…. ומה שקורה עכשיו הוא כל כך שונה מלא להרוס". 

שרה אומרת ואני מבינה, לא רוצה להבין אבל מבינה וגם אומרת: 

-"את מרגישה שהחומר שזורם פה באינפוזיה הורס את הגוף, ואולי את העולם…וזו לא את להרוס". 

התערבות זו נובטת בתוך רגע של השתקעות מוחלטת חסרת תכנון ומחשבה בנפשה של שרה. אני יודעת את שרה. מכירה את עומק התמסרותה לערכים של קיימות סביבתית ושמירה קנאית על הטבע. יודעת כמה נזהרה שלא לפגוע בתאים חיים, נמנעה מלייצר אשפה ורעל העלולים להפר את האיזון האקולוגי בעולם. וכך, המילים יוצאות  מפי בטבעיות, אך למשמען אני נחרדת, יודעת כי במרחב שהתפנה כרגע מפציעה שאלה קונקרטית האם שרה תבחר להפסיק טיפול מאריך-חיים המזרים חומרים רעילים אל גופה. 

בדמיוני עולים פניי ילדיי שלי. אני רואה עצמי במיטתה, וילדיי לצדי, האם אתעקש להאריך את חיי? עבורי? עבורם? האימה שלי נמהלת בכעס. אני כועסת עליה המאיימת לנטוש, וכועסת על עצמי שלולא מילותיי לא היינו עומדות כאן כרגע. כך נראית ומרגישה הקריסה שלי לתוך עצמי, הרגע בו אימת-המוות מפתה אותי לנטוש את שרה ולהיאחז בעצמי ובעוגנים המוכרים שלי.

ההתגוננות הטבעית הזו מאיימת להחריב את ההתפנות העמוקה שלי אל הרגע הזה, מאיימת לצמצם את מרחב-ההתקיימות שבקשתי לפנות למען הליכתה של אם אל מותה.  

למזלי, מבטה הצלול למשמע דבריי, משיב אותי למה שמתהווה כעת. ושוב אני מתפנה לרגע מעצמי, ומפנה מקום בליבי כדי שאוכל לשמוע אותה מתוך-תוכה: 

-"כן, מיכל, גם את הסבב הראשון עשיתי בשבילם. ועכשיו שוב? להכניס רעל לוורידים שלי? זה לא משהו שהיה רשום לי בתוכנית. זה לא הכאב או תופעות-הלוואי. זה פשוט מרגיש… איך אמרת? מרגיש לא אני". 

רק כשאני מצליחה להתפנות לכך, שרה חופשיה לשוב למהותה. חופשיה למצוא גם ברגעיה האחרונים דרך לחיות את המחויבות שלה שלא להשתתף בהרס שהאנושות מחוללת בעולם.  

-"אני מבינה מה את אומרת", אני אוחזת בידה הדקיקה, "בשבילך כימותרפיה זה בעצם…" היא נכנסת לדבריי: "זה לבגוד במה שחשוב באמת". 

 

כך נולד מרחב המאפשר לשרה למות כפי שחיה. אנו מדברות בפתיחות את מותה המתקרב. היא מבקשת את עזרתי בתיווך ההחלטה על הפסקת הטיפול לבני משפחתה, ובתכנון ימיה האחרונים על אדמת הכדור האהוב. הבקשה להפסיק את הטיפול הכימי חדלה להיות בקשה לקצר את חייה, והפכה לבחירה לחיות עד תום את עצמיותה. החודשים האחרונים לפני מותה היו מלאי עצב, ועד היום זיכרונם שולח זרמי כאב אל לבי. ליוויתי את ילדיה שתמכו בהפסקת הטיפול, והפגישות שלנו היו בחלקן משפחתיות. בזכות התהליך המפוכח שעברה עם משפחתה, היא זכתה לחוש שלמה עם הבחירות שעשתה, וימייה האחרונים היו נדירים בהיותם אפופים בשקט נינוח ואולי אפילו ב…חדווה. לפני שהגבירה את כמות משככי הכאב זכיתי להיפרד ממנה כשהמרחב מוצף בתודה עמוקה על האפשרות לחיות ולמות בנאמנות מלאה לעדינות נפשה ולערכיה. 

 

לא רק אני ליוויתי את שרה. גם היא ליוותה ועודנה מלווה אותי. בזכות הליווי שלה, למדתי מהי 'הענות-רחמית' פנויה המשמרת המשכיות בין חיים למוות, ומייצרת מרחב בו אפשר שימות אדם באופן המממש את הווית-חייו. זוהי החולייה המקשרת בין היות לאי-היות: כאשר המטפל מפנה בקרבו מקום להחייאת מותו של המטופל ברגעיו האחרונים ולהחזקת רצף-ההוויה שלו, המטופל חופשי לממש  עצמו עד לרגע מותו, ואף ברגע המוות עצמו. 

במובן זה,  ניתן לראות ב'הענות-הרחמית' מעין השלמה לרעיון של ביון (23) אודות האפשרות לפגוש בהמשכיות בין החיים-הרחמיים לחיים החוץ-רחמיים, על-אף ה"סזורה" המשסעת ביניהם. הצעתי היא כי "ההענות-הרחמית" הינה הניסיון האמפתי של המטפל לחדור את הסזורה בין חיי-אדם לחיי-מותו, כשהוא מפנה בליבו מרחב המשמר את ההמשכיות והרצף בהוויית העצמי של המטופל. 

 

כעת אבקש להדגים כיצד עשוי להתרחש תהליך טיפולי דומה בליווי מטופל היושב לצד מיטת ילדו הנוטה-למות.

 

ליווי הורה שילדו נוטה-למות:

במאמר זה,  לא אעז לתאר את מסע-חייו של ההורה השכול, ולא אסקור את הספרות הענפה על נושא האבל. אבקש רק להתבונן בצורת נוכחות-אמפתית מסוימת עליה למדתי להישען כשאני מלווה הורה שהתבשר כי ילדו נוטה-למות. 

מלאכת הטיפול במצבים אלו, היא מלאכה מטלטלת, ואני ניגשת אליה בחרדת קודש, מבקשת שתמצא לי הדרך ללוות אדם באסון מחריד, שאינו אינהרנטי למעגל החיים האנושי, ומציף את רובינו בכאב נפשי קשה מנשוא. בחיפושיי אחר עוגן פנימי בעבודתי, מצאתי כי "הענות-רחמית", אותה פונקציית זולתעצמי שהודגמה ע"י סיפורה של שרה, מותנעת בקרבי גם כאשר אני מלווה מטופלים שילדיהם נוטים-למות. בטרם אתאר את ההענות-האמפתית להורה העומד לשכול את בנו, אשוב ואזכיר כי רבות הדרכים הנפשיות והרוחניות בהן בוחר אדם להלך במסע האישי שלו  להתמודדות עם חייו, עם מותו, ועם מות אהוביו. "ההענות-הרחמית" המוצעת במאמר זה, הינה רק אחת מיני דרכים רבות בהן אנו הולכים כמטפלים המתבקשים ללוות את הפונים אלינו במסעם.

 

בעת ליווי הורה שמות בנו קרב לבוא, "ההענות-הרחמית" של המטפל מתבססת על מוכנותו לצלול עם המטופל אל נימי החוויה הרגשית בתהום האובדן המתקרב, מתוך פתיחות עמוקה למגוון של רגשות, מחשבות, התנהגויות והחלטות שחלקן מחרידות ומטלטלות. בתוך מרחב פנוי כזה, ניתן להחזיק תקווה כי רצף הקיום של ההורה ישוב וישתקם בעתיד, למרות האובדן המטלטל. במובן זה, המרחב שנוצר, דומה באיכויותיו למרחב אותו מכונן המטפל בליווי אדם הנוטה-למות. 

אך לליווי של הורה שילדו במצב סופני, ישנו לדעתי מאפיין נוסף: המטפל מבקש להיות זולתעצמי דרכו משתמר לא רק רצף הקיום של נפשו של המטופל, אלא גם של נפש ילדו, ושל רצף-ההוויה של היחסים שלהם. במובן זה, מרחב-ההתקיימות הוא מרחב בתוכו ממשיכה להתקיים ולהתפתח הזיקה המיוחדת בין המטופל לבין האדם שהוא מאבד.

 

מחקרי-אורך מעמיקים שנעשו על שכול, הצביעו על כך שהמרכיב המרפא המרכזי בטיפול הוא החייאת הזיקה בין המטופל לבין הנפטר (24, 25). עבודת האבל בגישות שונות מתייחסת להחייאת הזיכרון של הנפטר, החידוש במחקרים אלו הוא בדגש שהושם על המשך ההתפתחות של הקשר לאחר המוות. 

תגלית מחקרית זו, תואמת את רוח המאמר, ולמעשה תומכת ברעיון כי המטפל מכונן בקרבו מרחב המחזיק את הזיקה המתמשכת והמתפתחת (לנצח) בין ההורה לבין הילד הנוטה-למותו. בעיניי, החזקת הרצף ההווייתי של זיקת-הורה-ילד, היא חלק אינטגרלי מהחזקת רצף העצמי של ההורה. אדגים זאת בעזרת הטיפול בשירי. 

 

שירי:

שירי, אשה צעירה וצנומה, משופעת בתעצומות גוף ונפש, פנתה אלי כשנתיים לאחר שבתה הבכורה חלתה. בתחילה, האופטימיות שלה דבקה גם בי, וברי היה לשתינו כי בתה תחלים. עובדות מציאותיות מדאיגות פלשו לפגישותינו, אך שירי דיווחה עליהן ביובש, נרתעת מכל השתהות שעלולה להחליש את האופטימיות שלה. הלכתי לצדה, כשאני מנסה לחוות את המציאות דרכה ולשמש לה למשענת. בחצי שנה האחרונה לחיי בתה, האופטימיות החלה נסדקת. רגעי קריסתה של שירי לתוך ההבנה הרגעית כי יתכן ותאבד את בתה, היו מלווים בעוצמות חרדה אדירות ולא-פעם שירי התעלפה תוך שהיא מדברת איתי. 

לא קל היה לי לכונן מרחב של 'הענות-רחמית' לשירי. המעברים החדים בין התקווה האקטיבית לבין הקריסה אל הייאוש המצמית, טלטלו את עולמי, ואילצו אותי לחוות באופן יומיומי את חרדתי ממותם של ילדיי. מיותר לציין, כי אין כל דרך להשוות בין האובדן הממשי שנכפה על שירי, לבין המסע הנפשי "התיאורטי" שעברתי אני כשלמדתי להרפות מאחיזת-היתר שלי בחיי-ילדיי. יחד עם זאת, נדמה היה לי כי המוכנות לעבור את המסע הפנימי הזה ולהניח לנפשי להיטלטל בתוכו, הייתה הכרחית למען אוכל ללוות את שירי ומשפחתה עד לרגע מות ילדתם וגם לאחריו. על-מנת להצליח לספק לשירי 'הענות-רחמית' נעזרתי רבות בקולגה יקרה שהייתה לי לזולתעצמי בטיפול זה. 

הרגע הטיפולי שאציג כעת מדגים כיצד עמדה של 'הענות-רחמית' מפנה מרחב בתוכו משתמרת הזיקה בין אם לבתה על אף המוות המשסע ביניהן. רגע זה מתרחש בבית-החולים. שירי יושבת לצד מיטת בתה המורדמת, ואני יושבת לצידן. הפגישות שהקדימו את הרגע הזה התאפיינו בנתק מכאיב בין שירי לסביבתה. הצוות הרפואי, המשפחה ואני לא מצליחים להניח לידיעה כי אלו השבועות האחרונים לחייה של בתה. שירי נראית מנותקת ("תעזרי לה לצאת מההכחשה", אומר לי רופא תורן). היא מתחננת אל הרופאים שינסו לנתח שוב את גוף ילדתה המשוסע מפרוצדורות כירורגיות. אני מנסה להסביר לשירי מדוע הם מסרבים, ונתקלת במבטה האטום המספר לי כי הצטרפתי לעולם מנוכר המבודד אותה. 

ברגע אותו אתאר כעת, התחולל שינוי ראשוני בעמדתי נעדרת-האמפתיה. אני יושבת לצד שירי בביה"ח ושומעת אותה אומרת לבתה:

-"אני יודעת שאת שומעת אותי. בקרוב כשתתעוררי נלך שוב לטייל בטבע. איזה אושר יש על הפנים שלך כשאת צועדת בתוך מים".

-אני מביטה בפניה הזורחות של שירי ואומרת: "את נראית ממש מאושרת מהצעידה הזו". 

-"כן(צוחקת שירי), כי זה הדבר שאנחנו הכי אוהבות לעשות ביחד. אני לא כל-כך אוהבת לצחוק איתך מהסרטונים הדבילים שאת ו'אבוש' אוהבים. אבל ללכת בטבע זה שלנו". 

-"מה אתן עושות בהליכה?" אני שואלת. 

-"אנחנו הולכות ומדברות אחת לשנייה בלי מילים. שם את הכי רגועה. לא מתעצבנת עלי. מספרת שאת ככה כי את מקנאה באחותך. ואני רגועה, בלי העצבים של השגרה. גם כשקשה אני יודעת שיהיו לנו את השיחות המיוחדות בטיולים", שירי אומרת ומלטפת. 

-"תמיד יהיו לכן את הטיולים והשיחות. תמיד". 

– שירי מפנה אלי מבטה ואומרת: "וזה בדיוק מה שאף אחד אחר לא מבין". 

 

הרגע הטיפולי הזה הנחה אותי בהמשך דרכנו. לפתע התחוור לי כי הקושי להבין את הרופאים הוא לא רק "שלב" בדרך להתמודדות נוסח המודל של קובלר-רוס (5). שירי מבקשת שתמצא לה הדרך להמשיך את הקשר עם בתה לנצח, ובי מתפנה מרחב לקשר המיוחד הממשיך לחיות גם כאשר הילדה מורדמת. בשבועות הבאים, ליוויתי את שירי בהחייאה של הקשר ובשמירה על ההוויה המתפתחת שלו, גם לנוכח ההתדרדרות הברורה של הגוף. 

רגעי הכאב לא נחסכו משירי, קפאון עז שב והופיע אל מול האובדן המתקרב. בעיקר הופיעה החרדה כיצד תמשיך לחיות מבלי לדבר עם בתה, מבלי להריח אותה, מבלי להביט בחיוכה. אך לצד האימה, המרחב המקיים את רציפות הקשר שלהן המשיך להתקיים, והפך יקר עוד יותר. שירי נשענה על המרחב הזה כעל האזור המרכזי בו נפשה ממשיכה לדבר עם נפש בתה. חודשים לאחר המוות, היא מספרת לבתה בנוכחותי על לידה מתקרבת ובאה של אח קטן, משתפת אותה בדברים חדשים שקורים, מבקשת את סליחתה על עוד מריבה שנזכרה בה, ומודה לה על כל מה שהיא עבורה. 

המאמר נכתב כשנה לאחר מות בתה של שירי, מאחת השיחות  איתה למדתי כי הקושי הגדול ביותר שחוותה בימי הגסיסה, נגע לציפייה של כל הסביבה שתביט על בתה כעל ילדה מונשמת, נוטה-למות, שגופה מרוסק: "זו לא הייתה הבת שלי, מה שהם ביקשו שאראה. אני הייתי חייבת לראות אותה כמו שהיא באמת. שלמה ואהובה ונשענת על התקווה שתמיד הצעתי לה. לא הייתה לי ברירה אחרת. וטוב שלא הייתי שם לגמרי לבד".  

המרחב שהתפנה בליבי עבור שירי ובתה, נוכח היום בחייה ולא רק בזמן המפגשים שלה איתי. הן משוחחות תדיר, שירי משמרת את הקשר היקר הזה, ומקפידה לצאת בכל שבת בבוקר לטיול קצרצר בטבע אליו היא מרגישה שהן יוצאות יחד. ומדברות.   

 

"הענות-רחמית עקיפה"

כאמור, "ההענות-הרחמית הישירה" שלובה בתהליך טיפולי מקביל דרכו המטופל עצמו הוא המציע "הענות-רחמית" לזולתו, המטופל הוא המפנה בנפשו מרחב-התקיימות לסביבתו. בטרם אתאר ואדגים את ההענות-הרחמית העקיפה, אבקש לחזור לרגע להגות הקוהוטיאנית:

לדעת קוהוט, הפחד העמוק ביותר של האדם הוא מהעדר מוחלט של אמפתיה. האמפתיה שמזרים הזולתעצמי אל העצמי משולה לחמצן, וכחמצן – יזדקק לה האדם  כל חייו. חרדת המוות האנושית היא למעשה החרדה מלהיות מנותק לחלוטין מזרימה אמפתית (13,16). 

אם לא מדובר בהיענות-אמפתית טבעית של אם לתינוקה הצעיר (18), מהו הדבר שבזכותו אנשים ממשיכים לזכות כל חייהם לאמפתיה מזולתם? לפי קוהוט העצמי הוא דו-קוטבי: את קוטב העצמי הגרנדיוזי (הוא קוטב ההישגים) מניע ציר התפתחותי הדוחף את העצמי לממש את התוכנית הגרעינית שלו בעזרת זולתיעצמי. ואילו קוטב דיוקן ההורה המואדר (הוא קוטב הערכים) מונע על ידי מצפן-התפתחות מולד המנחה את העצמי לממש את הווייתו דרך היותו-הוא אמפתי לסביבתו (27 ,26). בתמונה הקיומית-הסינרגטית הזו, רבים הרגעים בהם אדם נעזר בזולתעצמי בכדי לממש את הווייתו, בו-בזמן שהזולתעצמי הנענה לו באמפתיה מממש את ההוויה הערכית שלו עצמו. תפיסה זו מציבה את האמפתיה הן כסביבת ההתפתחות של שני צירי-העצמי, והן ככוח האנושי המחבר את האדם באופן עמוק לדורות הבאים. לדעת קוהוט, חדוותו העמוקה ביותר של האדם נובעת מהחיבור האמפתי שלו לשרשרת הקיום האנושית(28). 

קוהוט אמנם מתאר את החיבור של העצמי לדורות הבאים, אך הוא אינו מבקש לצמצם את המעשה האמפתי רק לכדי הורות מעשית לצאצאינו. הפוטנציאל האימהי-רחמי(=היכולת להיות מצע לגידול נפשו של האחר), יכול להתממש בכל מעשה דרכו אדם משמש כזולתעצמי לאדם אחר, ואפילו בהשתתפות אמפתית של העצמי בהתרחשות אנושית כללית כמו: השקעה אמפתית בטבע, ביצירה ובמדע (16,17). 

מהתבוננות בנפש מטופליי הנוטים-למותם או מלווים את ילדם למותו, נוכחתי כי סוגיות הקשורות לעצמי-ההורי מתעוררות בטבעיות במפגש. לא פעם, הייתה לי הזכות להשתתף ברגעים מעוררי השראה בהם העצב על המוות הקרב, שלוב בחדוותו של הורה המצליח לממש פן נוסף בעצמי-ההורי שלו רגע לפני מותו או מות בנו. כאשר חושבים על העצמי דרך הציר הערכי שתואר לעיל, ניתן לשער כי קרבתו של המוות מעוררת לחיים את הצורך העמוק של המטופל להיות מקיים את זולתו. כאשר העצמי מממש עוד פן של הורותו, הוא זוכה לחוות את החדווה אותה משייך קוהוט לחיבור העמוק של האדם למין האנושי. 

כך למשל, ניתן לחשוב על הבקשה של שרה להפסיק את הטיפול הכימי ולהגן על עתיד כדור-הארץ, כעל דרך לחדש את הפוטנציאל האימהי שלה. ההחלטה שקיבלה אפשרה לה להיענות באמפתיה לדורות הבאים, ובהיותה כזו העניקה לשרה שלווה וחדווה.   

 

"הענות-רחמית עקיפה" מתארת את הקשב המיוחד שמפנה המטפל לשלל הדרכים בהם מבקש העצמי של המטופל לממש את הפוטנציאל האימהי-רחמי שלו ולהתפנות באופן עמוק לסביבתו. 

לא-פעם, הורים העומדים לשכול את ילדם מתארים כי האובדן מלווה בהתרסקות כוללת של ההוויה-ההורית שלהם. במובן זה, ישנה חשיבות רבה להפניית הקשב הטיפולי לאופנים בהם ניתן לשקם את הרציפות בהוויה-ההורית. אם נתבונן דרך רעיון זה בהתעקשות של שירי לשמור על אופטימיות במציאות רפואית נטולת-תקווה, נוכל להבין את ההתעקשות כדרך לשמר את ההוויה-ההורית המוכרת לה. הוויה של אם המחזיקה בקרבה את עתיד בתה. רק לאחר שהצליחה להחיות את העצמי-ההורי שלה ואת הזיקה הנפשית לבתה, יכלה להיפרד מחייה הביולוגיים של הבת כשהיא יודעת שהוויית-העצמי של בתה תמשיך להתקיים בקרבה. 

לבסוף, אבקש להציע כי במרחב טיפולי שבו מתעוררת התבוננות רטרוספקטיבית של המטופל  על חייו (6), המטפל המשתתף בהתבוננות יכול להתעמק במכוון בכל האופנים בהם המטופל זכה להיות זולתעצמי לסביבתו, ולהציע את ההשתתפות האמפתית שלו בכאב על הפוטנציאל-ההורי שלא ימומש.

לסיכום, אם "הענות-רחמית ישירה" היא החולייה המקשרת בין היות לאי-היות, הרי שב"הענות-רחמית עקיפה" (=הענות לצורך של המטופל לקיים את זולתו), נוצרת חוליה נוספת המקשרת שוב בין אי-היות להיות.

אדגים את "ההענות-הרחמית העקיפה" דרך רגע נוסף מהטיפול בשרה ודרך היצירה החדפעמית של דויד גרוסמן – "נופל מחוץ לזמן", העוסקת בהורה השכול.

 

"אמהות לא מתות"

כזכור, שרה פנתה אלי זמן רב לפני שחלתה, והטיפול עסק בחוויה של החמצה בקשר עם נופר בתה. כאם צעירה, שרה נמנעה מלהתערב בחיי ילדיה ובקשה להעניק להם מרחב חופשי נטול תביעות. שנות ההורות הראשונות נרשמו כנפלאות, אך במהלך ההתבגרות, נופר צברה כעסים והתרחקה מאמה. הריחוק ביניהן נמשך שנים רבות. בעזרת הטיפול, שרה ונופר החלו בתהליך של פיוס. שרה למדה מנופר, כי עדינותה נרשמה כהזנחה. בהתבגרותה, נופר הרגישה שהיא נאלצת להתמודד לבדה עם שלל קשיים לימודיים וחברתיים. כשפרצה המחלה, שרה הפכה מושקעת עוד יותר בקשר שלהן. היא נעזרה בי על-מנת למצוא את האיזון העדין בין מתן מקום לצרכיה וערכיה, לבין טיפוח היכולת שלה לממש בכל רגע שנותר את אימהותה לנופר. 

לאחר שמחלתה הוגדרה כסופנית, הרגשתי שהיא מבקשת ממני להענות באופן אקטיבי יותר לעצמי-ההורי שלה, כמו הייתה שוב אם צעירה המבקשת הדרכת-הורים. תקופה זו הייתה טרנספורמטיבית במהותה, ואפשרה לשתיהן לחולל תיקון משמעותי ביחסים שלהן. בימיה האחרונים זכתה שרה לשמוע מנופר אמירה מכוננת: "אמא, כל החיים ברחתי מהפאסיביות שלך. רק לא להיות אמא-פאסיבית. ופתאום אני יושבת עם הבת שלי והפאסיביות שיוצאת ממני היא בעצם שלווה. הצורה האמיתית שבה היית אמא שלי פשוט פורצת ממני. אני מצליחה להיות אמא טובה בלי להיות אקטיבית בלי להתרוצץ. וזה פתאום פשוט נכון למי שאני". 

שרה ואני הבנו שהשינוי שהתחולל בקשר שלהן הצליח לשנות גם את העבר של הקשר ולא רק את העתיד שלו. שבוע לפני מותה אמרה לי שרה: "מיכל, תודה שנתת לי למות אמא. אני לא חושבת שאימהות באמת מתות."

 

לחזור לתוך הזמן

היצירה "נופל מחוץ לזמן"(29) לדויד גרוסמן נפתחת בתנועה חדה של איש שפניו נהפכות באמצע ארוחת הערב,   והוא מכריז בפני אשתו שעליו ללכת ל'שם', לבנם שמת לפני חמש שנים. למסעו מצטרפים בהדרגה הורים שכולים נוספים. "ההולכים" קורא להם גרוסמן, משל היו הם עצמם אלו שמתו ולא הורים ששכלו את ילדיהם. הם הולכים בשיירה, אך כל הורה הולך לבדו. בתחילה, אין שיחה ביניהם, רק שברי מונולוגים מרוסקים מוטחים לחלל. כל שבר-משפט זועק נים שונה של כאב האובדן. 

ביטויי הכאב והאימה ביצירה הם רבים, ואצטט רק ארבעה מהם בכדי לבסס את התשתית לתיאור תנועת הריפוי שתתחולל במסע ההליכה ל'שם':

א. "לנו יישבר הלב, אולי נמות כמותו, בן-רגע, או נישאר תלויים מולו, מתנדנדים בין המתים והחיים, אבל את זה אנו מכירים, חמש שנים, גרדום געגועים—"(עמ' 34).

כאב ההעדר קשה מנשוא, כל הורה בדרכו מבטא את כוויות הגעגוע לילד שהעניק משמעות וטעם לחייו. בכדי להתמודד עם אובדן טעם-היותם ההורים נאחזים במת, מבקשים להחזירו מ'שם' במגוון דרכים. ההיאחזות בניסיונות ההחייאה הכושלים מיטיבה לתאר את תנועת האבל הטבעית, אך גם את המחיר העמוק שמשלם ההורה ההופך "להולך", ההורה הממית את עצמו בחייו, ומשתוקק לחבור לבנו המת: "הבט בי, בני, הנה אינני, רק מצע חיים הנני, אשר קורא לך לבוא ולהיות דרכי-"(עמ' 113).

 

ב. "…הפנים שלך באות והולכות בעשן, ובכל פעם נעשות קצת פחות. פחות אתה. פחות אדם"(עמ' 21). בהעדר מרחב-אמפתי בו ישמע קולו, ההורה מתקשה לחיות את עצמיותו כפי שחי אותה בטרם פילח המוות את רצף הוויית-העצמי. ההורים מצויים בבדידות חריפה, בחווייתם נתלשו מהוויה האנושית, והם זרים להיותם בני-אדם.  

 

ג. "כשאומר לך כן, תחבק את הלא, את חללו תחבק, את מלואו הריק-" (עמ' 140). ההורים מתקשים לחיות את קרבתם מבלי לכאוב את העדר הבן, ונוצרים סדקים ברצף ההוויה הזוגי וההורי. הנתק הזוגי מעצים את הבדידות ומאיים על חדוות-המשפחתיות: "ובזו אחר זו גוועו המילים, והיינו כמו בית שאט-אט כבים בו כל האורות, עד שנפלה דממה חשכה"(עמ' 17).

 

ד. "לא נשב אפל וקר מהקירות וצרר את גופי וסגר וחתם את רחמי"(עמ' 22). ההורה שנכפה עליו לחיות אחרי מות בנו, חש נתק מהפוטנציאל האימהי-רחמי שלו. הווית העצמי-ההורי שלו נסדקת. לעיתים הופך האובדן גם למתקפה כללית על האמפתיה האנושית, על עצם יכולתו של אדם להיות מי שמקיים את חיי הנפש של זולתו, כפי שמביעות מילותיה השבורות של אם שכולה: "…שכל אדם הוא אי, שאי-אפשר א-ד-דם אחר לדעת מתוכו. אפילו אי–מא שלו לא תוכל להיותו.."(עמ' 57).

 

מסע הריפוי 

מסע הריפוי של שיירת-ההולכים הוא השראה ספרותית-קלינית לאחת הדרכים בהן אפשר שיצעד אדם בדרכו לקבל את מותו ומות אהוביו כחלק מהווית-הקיום שלו. בעייני, תהליך הריפוי ביצירה, תואם את ההמשגה של "היענות-רחמית" המוצעת במאמר. 

במסע שהתחיל בהורים ההולכים לבדם מתרחשת בהדרגה תנועה, והנה הם: "מדברים זה עם זה מתוך חלומם, ראשיהם נשענים על כתפי ההולכים לצידם, ואינני יודע מי נושא את מי ובכוחו של מה הם הולכים"(עמ' 119). 

השיירה הופכת לזולתעצמי של "הענות-רחמית ישירה": מרחב שמתפנה להחיות חוויות שלא יכלו להתקיים עד אז, משום שלא היה מי שיתפנה להיענות אליהן באמפתיה. כך נוצר מקום לנימי הכאב המורכבים של האובדן כמו: רצון למות בגלל—, תשוקה לחיות למרות—,  זעם על המת-הנוטש, רצון לשכוח אותו, ועוד…  

המרחב הפתוח מפוגג מעט מהתלישות והאלם, והם חופשיים לחיות שוב את עצמיותם, פנויים להעז להחיות גם את העצמי-הזוגי: "שמתי נפשי בכפי וחייכתי אליה. חייכה…"(עמ' 156). לפתע, הם אינם עוד "הולכים" במובן של מתים, אלא הולכים זה לצד זה, באחווה אנושית של "שכנים לאדמה"(עמ' 165). 

 

השיירה-ההורית מכוננת גם מרחב של "הענות-רחמית עקיפה": מרחב המצית מחדש את הפוטנציאל האימהי ,מחולל החיים, כמו חודר את רחמו החתומה של ההורה. מרחב הנענה באמפתיה לצורך של ההורה לשוב להיות זה המקיים את הוויית החיים והמוות של ילדו. במרחב זה, ההורים מעזים לפנות לילדיהם ולבקש לדעת את המתחולל בנפשם לאחר מותם: "מה זה המוות בני?…..איך זה ילדתי כשמתים? ואיך לך שם? ומי את שם?"(עמ' 120).

כפי שלא ניתן להפריד את הוויית המוות מהוויית החיים, כך יכול להתפנות מרחב לחייו ולמותו של ילד רק כאשר הוא אינו מבטל את מרחב-ההתקיימות של ההורה. במרחב החדש שנוצר, ההורה מוכן לחיות למרות מות הבן, וגם ללא קשר למותו. הוא מפנה בליבו מרחב אחדותי בו יכולים לחיות יחדיו מותו וחייו של הבן, מרחב בו תחייה לנצח הזיקה בין הורה לבנו. 

 

כיצד התהווה המרחב המרפא בשיירת-ההולכים? 

ניתן לראות בשיירה דימוי ציורי למרחב אנושי נטול ציפיות ותביעות, מרחב פנוי ל: "כל-הלא-יכול-להיות"(עמ' 134).  במרחב זה: יש מקום לחשוב את שאסור לחשוב, לחוות את שלא ניתן לחוות. שם אפשר לפעול ללא כפיפות להיגיון, ללכת  מבלי להתחשב בתכתיבי הזמן והמציאות. 

ההולכים מחדשים את נאמנותם לחיים דרך המחויבות לחיות עד-תום את שורש הווייתם, לממש את תוכנית העצמי שלהם. הם מבינים כי מחויבות זו מטילה עליהם לחצות את החומה המבקשת לשסע בין החיים למתים. בקולות שונים פונים הם אל האיש ההולך ומבקשים שינחה אותם בחציית החומה: 

"הרה אותו ומות

איתו, והיוולד 

מתוך מותו-" (עמ' 145)

והאיש ההולך נענה לבקשתם, מצעיד אותם לעבר החומה. חומה שהמפגש בה מחולל התמרה. 

על החומה הם מבחינים בזבוב מלא חדוות-חיים, שאינו מודע לרשת העכביש העומדת ללכוד אותו. ההתבוננות המשותפת והמשתתפת על מעגל החיים הקצרצר המוכתב מראש, משקפת את ההתרחבות של העצמי שלהם, ואת היכולת הראשונית לקבל גם את חלופיות חייהם (17).  

תהליך הריפוי מגיע לשיאו כשהאדמה מתרככת ונפתחת, וההולכים צוללים אל קבר בנם ואולי אל קבר האחים של כל בני-האדם. זהו רגע אחדותי שבו האדמה היא גם רחם וגם קבר. כשהם חופרים בה יחד כבנים לאותה אמא-אדמה, הם חווים את הווייתם האנושית בשיא עוצמתה. מקבלים את היות האדמה אם לכל יצור חי, ואת היותה זו שמחבקת בחום את החי השב אליה כמת, ורקמתו שבה והופכת לרקמת עפר ממנה יצמחו חיים חדשים. 

"ואנו מתנפלים ביתר-שאת

אל חיק האדמה, הופכים

בה, שואפים חומה

ונשימתה, והיא-היא אם

כל חי, ולפיכך

גם אם כל מת, שכולה-חיה,

חמימה ומפרפרת בידינו, כאילו 

מתחננת שנמשיך, שעוד ועוד נדלה

מתוך רחמה את חמדתם של הנעורים

שנטמנו בה, את מתק הילדות

אשר  הפכה בה

לעפר—"(עמ' 158)

 

מתוך ההתפלשות המשותפת בהוויית-המוות האנושי, נולד בהם האומץ להתחפר לבדם איש בקברו שלו. הם חווים עד תום את מותם, ורק 'שם' נולדת תמצית-הווייתם: 

"לא אה-יה

פ-ע-ם

לא אה-יה!

ומתוך הלא-אהיה פתאום

עלה בי טעם

היותי. ידעתי

מה מאוד

הייתי

בעודי…"(עמ' 165)

 

ההורים ביצירה מעזים למות ולקבור את הבן, ובו זמנית הם נולדים מחדש ויולדים ,לראשונה, את מות בנם. מתוך קבלת חלופיות החיים, הם מצליחים לחיות עד תום את העצמי האישי, ההורי והזוגי שלהם. 

את היצירה חותמות המילים מכמירות-הלב של האב השכול:

"הילד מת, 

אני מכיר בכך 

שבמילים 

האלה יש 

אמת. הוא מת, 

הוא 

מת. אבל 

מותו,

 

מותו 

לא 

מת"(עמ' 186). 

 

ולסיכום: 

"הרה אותו, ומות איתו, והיוולד מתוך מותו" – כך העז דויד גרוסמן לדייק את האופן בו מתממשת ההוויה האנושית במלואה. הוויה שזה הנושם אותה לעומקה, חודר לרגע  את 'סזורת-הלידה' ואת 'סזורת-המוות'. הווייה המכירה בכך "שההענות-הרחמית" –  אותה מוכנות של הרחם לפנות מקום בכדי ללדת חיים חדשים, היא במהותה גם המוכנות העמוקה ללדת את מותם. זו הוויה קיומית המעזה לחוות את פעימות הלידה והמוות כפעימות מעגליות, המזינות ומעצימות זו את זו. הוויה שהרגעים המעטים בהם ניתן לחיות אותה עד תום, הם-הם הרגעים המתמירים את ההעדר והסבל לכדי כאב אנושי אותו ניתן לשאת אם הולכים יחד בשיירה.

ספרות

 

פרויד ז. (1919) האלביתי. בתוך: מבחר כתבים ח'. תל-אביב, רסלינג, 2012. .1

 

2. ביון ו.ר. במחשבה שנייה. תל-אביב, תולעת ספרים, 2003.

 

3. Eissler K., The psychiatrist and the dying patient. New York, Int. Univ. Press, 1955.

 

4. ויצטום א. נפש אבל ושכול. תל-אביב, משרד הביטחון, 2004. 

    

5. Kubler-Ross E., On death and dying. New York, MacMillan, 1969.

 

6. Hagglund T.B., The final stage of the dying process. Int. J. Psychoanal.,

    62(1): 45-49, 1981.

 

7. Schwartz A.M., Karasu T.B., Psychotherapy with the dying

    patient. Am. J. Psychotherapy, 31(1): 19-33, 1977.

 

8. Carr D., Death and dying in the contemporary United States:

    what are the psychological implications of anticipated death?

    Social and Personality Psychology Compass 6(2): 184–195, 2012.

 

9. Yalom I.D., Existential psychotherapy. New York, Basic Books, 1980.

 

10. Fischer C., Existential therapy. In: Corey G. (Ed.), Theory

      and practice of counseling and psychotherapy. San-Francisco

      CA, Brooks Cole Pub., 1982.

 

11. פראנקל ו. האל הלא-מודע פסיכותרפיה ודת. ירושלים, דביר, 1979.

 

12. .1994חמיאל ד., לוגותרפיה בשולי הפסיכותרפיה שיחות ט'(1): 69-74, 

 

13. קוהוט ה. כיצד מרפאת האנליזה. תל-אביב, עם עובד, 2005.

 

14. קוהוט ה. (1981). "הזר, לך הודע בספרטה: כאן מוטלים אנו בצייתנו לפקודותיה". 

בתוך: פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם. תל-אביב, תולעת ספרים, 2007.

 

15. Rokach A., The dying and those who care for them. J. Patient Care. 1, 2015.

 

16. קוהוט ה. השבתו של העצמי. תל-אביב, תולעת ספרים, 2014.

 

17. קוהוט ה. (1966). צורות והתמרות של הנרקיסיזם. בתוך: פסיכולוגית-העצמי 

וחקר רוח אדם. תל-אביב, תולעת ספרים, 2007.

     

18. ויניקוט ד.ו. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: עצמי אמיתי,

        עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד,2009.

 

19. ויניקוט ד.ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך: עצמי אמיתי, 

 עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד,2009

 

20. קוגן ק., היות זולת עצמי: סיפור בראשית.  שיחות כ"ה(3): 276-282, 2011.

                                          

 

21. דינור א., (2002). 'המקום בו אנו נעמדים' או 'היי לי דפנות'. בתוך: כתבים-

פסיכולוגית העצמי, התרומה הישראלית. ירושלים, כרמל, 2017.       

          

קולקה ר., "משתיקה לשקיטה". הרצאה בכנס פילוסופיה-פסיכותרפיה. תל-אביב. 2007. .22

                                               

23. Bion W.R., Caesura. In: Two papers: the grid and caesura.

      London, Karnac, 1977.

 

24. Rubin S., The death of a child is forever: the life course

      impact of child loss. In: Stroebe M.S., Stroebe W., Hansson R.O. (Eds.), 

      Handbook of bereavement research: consequences, coping, and care. 

      Washington DC, APA, 1993.

 

25. Rubin S., Malkinson R., Witztum E., Trauma and 

      bereavement: conceptual and clinical issues revolving 

      around relationships. Death Studies, 27: 1-23, 2003.    

 

26.קוהוט ה. על אומץ לב. בתוך: פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם. תל-אביב. תולעת ספרים, 2007.  

 

27. קוגן ק., על שאלת הטוב שבאדם: מה בין סופר-אגו לאידיאליזציה. שיחות, כ"ח(1): 66-60, 2013. 

   

28. Kohut H., Introspection, empathy, and the semi-circle of mental health.

      Int. J. Psychoanal., 63(4): 395–407, 1982.

 

29. גרוסמן ד., נופל מחוץ לזמן. תל־אביב, הספרייה החדשה, 2011