On goodness – from Super-Ego to Idealization

קלאודיה קוגן

Claudia Kogan

פסיכולוגית קלינית-מדריכה; מרכזת תכנית הכשרה תלת-שנתית ללימודי פסיכולוגיית העצמי, מרצה ומדריכה בתכנית ללימודי פסיכולוגיית העצמי בלימודי המשך- אוניברסיטת ת"א ובתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת בר אילן

 

מילות מפתח: אידאליזציה, ערכים, אידאלים, סופר אגו, התמרות, קוהוט, פסיכולוגית העצמי

Key words: idealization, ideals, values, super-ego, transformation, Kohut, Self Psychology 

תמצית –עברית

מאמר זה עוסק, באמצעות הרחבה תיאורטית וקלינית, בשאלת הטוב שבאדם- שאלה מהותית עבור המטופל והמטפל כאחד. הנושא יידון דרך המעבר המושגי בין סופר-אגו לאידיאליזציה- שני מושגים המתארים מקבץ דומה של תופעות, אך פירוש התופעות הללו שונה בתכלית. שוני זה מסמן את המעבר התיאורטי בין הפסיכואנליזה הקלאסית לבין פסיכולוגיית העצמי. כך פסיכולוגיית העצמי רואה באידיאליזציה, ובטיפוח קוטב זה, ביטוי לכך שהיות האדם משתתף חיוני בקיום הרקמה האנושית הינו צורך עמוק, בסיסי, אינהרנטי להיותו אדם, ולא תוספת חיצונית מנוגדת ל"טבעו היצרי". הבנה זו, ביחד עם המשגת ההתפתחות והפתולוגיה בקוטב זה, הינה בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הטיפולית ובריפוי, כפי שיודגם במקרים הקליניים. 

 

לפני יותר משני עשורים, בזמן התמחותי כפסיכולוגית קלינית, הגישה לי מטופלת יקרה מאד, בעת סיום הטיפול שלה, מתנת פרידה אשר מלווה ומלבה את מחשבותיי מאז.

זו הייתה מהדורה מהודרת של הקוסם מארץ עוץ  מאת  פרנק באום (1). במשך השנים האקט הסמלי והנדיב שלה קיבל משמעויות שונות בהתאם למסעי האישי בנפתולי המקצוע, וכך התבוננתי בעלילה הקסומה כמשולה להתרחשות הטיפולית. תחילה ראיתי את המעשה הטיפולי כמדמה את מסעה של דורותי וחבריה למצוא את אשר טמון בהם מלכתחילה אך "בטעות" הם תרים אחר  חילוץ חיצוני כיוון שהם חושבים שזה יינתן להם על ידי מישהו אחר… ככל שבגרתי מקצועית ואישית התבוננתי על אותו המסע עצמו, כמעט מזווית הפוכה, דרך האופן שבו נוכחויות משמעותיות בדרכנו בחיים, מהוות מצע ותשתית לגילוי עצמי ומימוש הפוטנציאלים הטמונים בנו. הכוונה היא כמובן לנוכחות זולתעצמי (2, 3, 4, 5, 6).

כעת, בזמן כתיבת מאמר זה, מסקרן ומושך אותי אספקט אחר של הספר: דורותי וחבריה, השובים את לב כולנו, מהווים כולם יחד תיאור של כלל היסודות המרכיבים, יוצרים את האדם כשלם. כך הדחליל, המחפש את מוחו, את שכלו, את הרציונל. לידו, איש הפח המחפש את ליבו, היכולת להרגיש, ולבסוף- האריה הכמה למצוא את אומץ הלב.

שכל ורגש, או רציו כנגד יצר, כבסיסים עיקריים, כשני עמודי תווך המגדירים לגמרי את האדם. בנקל אפשר להתבונן באדם של "הפסיכואנליזה הקלאסית" כמורכב משני יסודות מרכזיים אלה. כך תיאורים פסיכולוגיים רבים של המימד הקונפליקטואלי שבאדם מעמיד את שני אלה ככוחות מתנגשים באופן אינהרנטי.

 אך אומץ לב… כיצד יוסבר שזהו המרכיב השלישי? על פניו אין הוא עומד באותו קנה מידה כמו קודמיו. זו נראית בקשה של תכונה ספציפית מדי לעומת יסודות כה בסיסיים להיותנו בני אדם. אך האם זה נכון? האם מדובר בגחמה קטנה ומקומית מדי? במאמר זה אטען שההיפך הוא הנכון, שהמתרחש בסיפור שלפנינו הוא שמשאלתו של האריה הינה המשאלה המשנה מהותית את התמונה מהקצה אל הקצה, היא המביאה עמה את המרומם והגבוה ביותר, זו אשר מגדירה את איכותנו האנושית, היסוד המייחד את האדם במיטבו , זהו  יסוד הרוח. הרוח "האנושית" (במקרה הזה הרוח ה"אריית"…) המייחדת  את מי שרוצה, כמו האריה, למצות את יכולתו לחרוג מהנרציזם של עצמו, מגבולות העצמי שלו, על מנת לחיות למען זולתו, עבור מטרות בעלות משמעות, עבור האידיאלים והערכים שלו. זוהי הוויה על-אישית, הווה אומר: לחיות למען מטרות החורגות ממנו עצמו (7).

 

האריה מסמל את האופן בו האדם מסוגל ואף זקוק להרחיב את יכולותיו הערכיות כמעשה מהותי של מיצוי חייו, חיים הנובעים מהקשבה לגרעין עצמיותו, חיים של מימוש מרבי של הפוטנציאלים האנושיים הטמונים בו.

כך גם פסיכולוגיית העצמי, מהזווית ממנה בחרתי להתבונן דרכה בהזדמנות זו, חילצה את הסתכלותנו על האדם אך ורק מהזווית המכניסטית -שיחזורית (רגש/ יצר כנגד רציו) והשכילה לכלול כמרכיב מהותי את הוויתו הערכית של האדם.

היות האדם בעל טוב לב, או נסיונו לחיות על פי ערכיו, אינה התרחשות הנותרת מחוץ להוויתו הנפשית או תוצר מורכב של נסיונו לרסן את דחפיו אלא מהות הוויתו, וככזו היא זקוקה להכרה וטיפוח.

כעת, בסיום פתיח זה, אל לנו לשכוח את אשר דורותי עצמה חיפשה במסעה בנבכי ארץ עוץ.

כל משאלתה של דורותי הקטנה, אשר התייתמה משני הוריה, הייתה לשוב הביתה.

רק כאשר הלב והראש במקום הנכון והיכולת להאמין בסולידריות האנושית חוזרת להתקיים, היא  יכולה לחזור אל ביתה. 

זהו הבית, המקום בו מתאפשרת הוויה שלמה.

במאמר זה אנסח כיצד תפיסת האדם בפסיכולוגית העצמי, ובעיקר הקוטב האידיאליזטורי, מהווים תפנית מרכזית, אשר במסגרתה החיים על-פי הערכים והאידיאלים של האדם הינם מהותיים לקיומו, ולא רק תוספת חיצונית או מנוגדת לטיבעו היצרי, וכיצד הבנה זו הינה בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הטיפולית. לשם כך אתאר בהמשך את הקוטב האידיאליזטורי על היבטיו השונים: בחיי האדם, בהתפתחותו הפסיכולוגית ושיבושיו הפתולוגיים. כל אלה יובילו לתרומה הטיפולית ולהיבטים הריפויים של המשגה זו. 

 

תרומתה של פסיכולוגית העצמי לשאלת האידיאלים

האדם על פי קוהוט מקיים את חייו בתנועה הזורמת בין שני צרכים עיקריים: בין הצורך להנכיח את עצמו, לממש את עצמו, לבין הצורך  לקיים חיים החורגים מעצמו, חיים בעלי מעוף ערכי המופנים אל עבר זולתו.

הצורך הראשון של העצמי זהו הצורך במראור (mirroring), המזין את הגרנדיוזיות, ובעקבותיה- את השאיפות הדוחפות את האדם, והצורך השני של העצמי הנו הצורך האידיאליזטורי המייצר רוגע ושלווה ובעקבותיהם את הערכים ואידיאלים המנחים את האדם.

הraison de etre   למאמר זה הוא לטעון שהמהלך שעשה קוהוט בפיתוח הרעיון על אודות הקוטב האידיאליזטורי הניח את היסודות לתפנית תיאורטית מהפכנית. כשקוהוט חשב על קוטב האידיאליזציה, הוא הבין שהצורך של האדם להיות ערכי ולפעול על-פי אידיאלים הנו צורך בסיסי, עמוק, אורגני להיותו הוא עצמו, זהו מרכיב בתוך הרקמה הנפשית, לא דבר ש"הולבש" עליו מבחוץ, לא דבר שמנוגד לטבעו האמיתי והוא מציית לו רק מתוך מניעים עקלקלים- זה להיות הוא. החבירה לערכים ולאידיאלים הנה מהותית ומהווה יסוד אינהרנטי בהיווצרות הרקמה הנפשית. חלק מהיות האדם שלם קשור בלחיות את ההוויה הערכית שלו. הבנה זו מציעה תחליף לתפיסה האנליטית הקלאסית אשר הציבה את מושג הסופר-אגו (8) כדי לתאר טווח דומה של תופעות אך לפרשן אחרת לגמרי. הסופר אגו מתואר כסטרוקטורה המייצגת את תכתיבי החברה בתוך האפרטוס הנפשי, וככזה הוא מהווה תמיד אבן נגף פעילה ומקור לאי שקט והיקרעות תוך-נפשית, כמו איבר זר שהגוף נאבק תמיד בקיומו. 

לעומת זאת, ניתן לראות בציר האידאליזטורי דווקא את מקור השלמות, השלווה והרוגע. כאשר הסופר אגו קורע את האדם ניתן לומר שזוהי אידיאליזציה שכשלה או שהתפתחה באופן פתולוגי (ראה פרק על פתולוגיה). 

קוהוט ידע שיסוד הטוב של האדם הינו פוטנציאל המונח בליבתו המהותית ביותר. על מנת שמהות זו תתקיים הכרחי לו לאדם להמצא מתחילת חייו במילייה אמפתי, רציף ומזין המאפשר לעצמיותו המלאה להתהוות. 

כאשר קוהוט הציב את היסוד התיאורטי הזה, הוא הצהיר שהיותינו בעלי ערכים ואידיאלים הנה ערובה לאפשרות לחיות את מהותנו האנושית עד תום. בהרצאה שנשא כשהוזמן לגרמניה בשנות ה70, הוא בחר לדון בנושא האידאלים כמהות גרעינית, דרך הפרספקטיבה של אומץ הלב אל מול משטר הרשע של גרמניה הנאצית. בהרצאה זו הוא העלה על נס את התקוממותם של שלושה גיבורים ממוצא נוצרי אשר שילמו בחייהם על נאמנותם לעצמיותם הגרעינית, ובכך סימנו כי עבורם לחיות בהסכמה לנעשה כמוהו כמוות. כך כותב קוהוט: "אומץ לב יכול להיות מוגדר כיכולתו של אדם להעז אל מול המוות ולשאת אבדון ובלבד שלא יבגוד בגרעין הווייתו הפסיכולוגית, כלומר באידאלים שלו. " (7, עמ' 35).

 

דוגמא טיפולית

כמובן שכל שנאמר עד כה אינו רלוונטי רק למצבי קצה כעתות גבורה ומלחמה, ועל כן חשוב לראות כיצד תוכן זה נוגע בחיי הפרט באופנים שונים. לשם כך אביא וינייטה קצרצרה, שתנסה להדגים  זאת מתוך מעשה הטיפול בגיא.

– גיא בן 37, עובר תהליך גירושים אכזרי. אשתו בגדה בו ועזבה אותו. במשך התהליך נהג באצילות נפש ראויה להתפעלות, כשבראש מעייניו לשמר סביבה שפויה, טובה ואוהבת עבור בנותיהם הקטנות. אני ליוויתי אותו בתהליך לא פשוט, הכרוך בגילויים הדרגתיים, של עד כמה הוא הושם ללעג, לזלזול וניצול על-ידי אשתו לשעבר ובן זוגה החדש. המאמצים הכבירים שעשה לשמר את שפיותו ולנהוג על פי הערכים שלו כהורה וכאדם היו מעוררי השתאות והשראה. אשתו לשעבר הזניחה את צרכיהן הפיזיים והרגשיים של הבנות, וכן גילתה חוסר רגישות כשהכניסה, תוך זמן קצר, את החבר החדש לחיות בביתה, ללא הכנה וללא שמירה על גבולות נאותים בינו לבין הילדות. 

 

גיא נראה מותש ולאחר שמגולל בפני את השתלשלות הארועים ואת מסכת הייסורים, הוא אומר בשקט: "אני לא יכול יותר. אני נגמר..".

לאחר זמן ,אני אומרת: "ברור… זה מצב קשה ומקומם. מי כמוני  יודעת עד כמה השתדלת להישאר שפוי,להשאר בן אדם בתהליך הזה…זה לא פשוט"

לאחר שתיקה עצובה, אומר גיא :  "אני לא בן אדם. " ואז מוסיף "סמדר אחותי, אמרה לי אתמול בשיחת טלפון: 'הלוואי שהם ימותו כבר'". ובקול נשבר, כמי שנכשל בעיני עצמו, גיא מוסיף: "ואני עניתי לה 'כן….. הלוואי,הלוואי שימותו!!'". ובוכה.

 

אפשר לומר שעבור גיא למצוא עצמו מייחל למותו של אדם, משמעו למות בעצמו. לאורך כל התקופה קרו דברים קשים, משפילים וכואבים, אך כל עוד גיא פעל על פי אמות המידה הראויות בעיניו, הוא עמד בהם. 

את אשר התרחש עד כה, גיא לא חווה כטראומה כל עוד היה לו את עצמו. הרגע הטראומתי הינו בתמצית, הרגע בו הוא מאבד את הערכים שלו.

בהמשך המפגש התאפשרה החזקתו של הרגע הכואב הזה כאשר ההכרה המלאה בעומק השבר הנובע מפגיעה באידיאלים ובערכים, כמוה כמקור חמצן. בכך ניתן אישור לחיוניותם של אותם ערכים ואידיאלים עבור הקיום הנפשי של גיא, מה שאיפשר לו לחזור ולחבור אליהם.

 

מה בין סופר אגו לאידיאליזציה? 

מומנטים רבים בצמיחתו, גדילתו של כל פרט, בעיקר בעת הילדות, מעמידים שאלת עומק על טיב ההתרחשות- האם המתרחש הינו תוצר בלעדי של ריסון מטעם הסופר-אגו או שמדובר ברגע של התרחבות הוויתו כמיצוי רדיקאלי של טבעו האנושי. 

 כך לדוגמא יומיומית למדי, נוכל להתבונן בפעוטה העושה את נסיונותיה הראשונים לאכול מצלחת המזון שלה בעזרת כפית, כפי שעושים אחיה הגדולים סביב השולחן. נוכל בנקל להבחין בחיוך הגאה העולה על פניה כשהיא מצליחה בכך. לא ניתן להסביר את תחושת השמחה שלה ושל הסובבים אותה רק כביטוי מצמצם של ניצחון הסופר-אגו על פני הדחף, אלא כמופע עמוק יותר של היווצרות או התהוות של אזורי עצמי אשר טומנים בחובם את הצורך הבסיסי להצטרף למשפחת האדם. חיוכה הכובש מראה שלא את ייצרה היא כבשה ואף לא דיכאה את דחפיה אלא הפכה לאדם שגאה בהישגיו, ביכולתו לחיות באופנים ראויים. זו פעולה שאינה גורעת ממנה דבר כי אם מוסיפה, בונה את העצמי שלה כאדם משתתף בעולם. 

כך ניתן להתבונן שוב על מצבי גדילה שונים לא כגריעה אלא כהיווצרות חיונית של רקמה נפשית. 

כאשר עולה הסוגיה מה מאפשר לאדם להתקיים בחברת בני מינו, מתבקשת השאלה, כפי שהצגתי אותה בתחילת הפרק : האם יסוד הטוב הוא המאפשר זאת?

מושג ה"טוב" הודר מהשיח האנליטי, זאת מכיוון שהתבוננות על האדם רק דרך נפשו המסוכסכת יצרה רדוקציה אשר הדירה את אזורי ההוויה הרוחיים, המתארים ביתר דיוק את מלוא הספקטרום האנושי. 

דעתי היא שכאשר עוסקים ביסוד הטוב שבאדם, לא מדובר בחקירה אשר מתמקדת בתופעת האדם per se, האדם כתופעה סטרילית, נטולת קונטקסט, אלא באדם כתופעה בתוך הקשר.

 כפי שויניקוט היטיב לנסח זאת "אין דבר כזה תינוק" (9), והתכוון לתינוק ללא אם – היינו, ללא קונטקסט אנושי אשר מהווה כר הזנה לצרכיו היסודיים. כאשר ההקשר האנושי מיטיב, אזי חזקה על האדם שבגרעין הוויתו יצמח צורך להיות בן אנוש משתתף בעולם, אדם המנסה להיטיב עם הסובב אותו (10).

בבואנו לתאר אדם אך ורק על פי המודל הסטרוקטוראלי, נותרים בחוץ חלק מהפוטנציאלים האנושיים הטרנספורמטיביים שלו. קוהוט ניסה בתיאוריה שפיתח להרחיב גישה זו, וההתבוננות שלו הציבה במרכזה את האופן בו האדם מסוגל ואף שואף לחרוג מעצמו, מהנרקיסיזם שלו, אל עבר קיום על-אישי, קיום סולידרי. זוהי יכולתו הטרנספורמטיבית (11,4). 

מבין הפילוסופים השונים, עמנואל לוינס (12,13) הציע הגות רדיקלית התואמת את הנחות היסוד המוצגות במאמר זה, בראותו את מהותנו האנושית כמהות של אחריות אתית כלפי האחר, ובטענתו כי הרצח והאיסור לרצוח חרותים שניהם בפני האחר, היינו- הווייתנו האתית רשומה בפניו של האחר המצווים עלינו: לא תרצח. לא החוקים מכתיבים זאת אלא פניו הערומים. ניתן לראות בהנחה זו את האתיקה כנביעה טבעית ולא כתכתיב חיצוני, זר.

 

למרבה הצער, "הטוב" נותר בשדה הפסיכואנליטי הקלאסי כעוד מופע הגנתי ולא-אותנטי של הנפש, תוצר שנובע מפועלו של סוכן המוסר באפראט הנפשי: הסופר-אגו.

 

מושג הסופר-אגו נולד בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרוייד, והיווה חלק במודל הסטרוקטורלי, כאחד משלושת תתי המבנים של הנפש (8). 

לפי תורתו של פרויד, האיד פועל לפי עקרון ההנאה, בעוד האגו, לפי עקרון המציאות. מלבד שני אלה, קיימת רשות שלישית והיא הסופר-אגו. 

האדם של הפסיכואנליזה הקלאסית חי בקונפליקט בסיסי עם סביבתו החברתית והתרבותית, אשר תובעת ממנו את ריסונם של הדחפים הדורשים את סיפוקם מטעם האיד. האיד הנו כוח המנסה להשיג עונג בכל דרך אפשרית, והדבר יוצר התנגשות אינהרנטית עם דרישותיה של הסביבה. על כן האדם שרוי בסבל מתמיד, ואילו פעולת הגידול והחינוך (כולל לעתים הטיפול הנפשי) הנה פעולה של חיתוך וריסון מתמידים של טבעו האמיתי. להיות אדם משמעו ויתור על הטבע האמיתי והעמוק ביותר. אם כך, האדם הפרוידיאני למעשה חי רק את מופעיו ההגנתיים, המתוחכמים יותר או פחות, וכך יכול בעיקר לשכלל את הגנותיו להגנות מסדר גבוה יותר ולכן הוא נועד להסתפק במעבר "מסבל נוירוטי לאומללות יומיומית" (14).

אם נמשיך ונתבונן דרך הזווית של שאלת הטוב, כדאי לצטט את דבריו של פרוייד מ1917 בספרו "הרצאות מבוא על פסיכואנליזה" (15): 'כמו הסובלימציה, האלטרואיזם הנו סוג נוסף ואדפטיבי יותר של הגנת היפוך-תגובה" (עמ' 418, תרגום חופשי). בהמשך, אנה פרוייד מציינת בספרה "האגו ומנגנוני הגנה" (16) כי שורשי האלטרואיזם הנם הגנתיים, ומזכירה את אמירתו של סנדלר כי "altruism comes from the badness in our hearts" (17, עמ' 429). אלו הן אמירות מייצגות של התפיסה הנובעת מתיאוריית הדחף.

כאמור, הנני מציעה, על בסיס ההנחות התיאורטיות שאני מציגה כאן, להתבונן בהווייה האנושית האתית לא כתנועה הנוגסת בטבענו העמוק אלא ההיפך הוא הנכון- כהתגלמות הפוטנציאל האנושי המהותי ביותר.

אך מהם השורשים ההתפתחותיים המאפשרים התרחשות זו?

 

התפתחות והתהוות הקוטב של האידיאליזציה

העצמי הוא מבנה דו-קוטבי: את הקוטב הראשון שלו מהווה הגרנדיוזיות, והשני הינו קוטב האידיאלים. בין שני הקטבים הללו מגשרת קשת המתח, המורכבת מכשרונותיו, כישוריו ויכולותיו של האדם. שני הקטבים בעצמי מתפתחים כתוצאה של נוכחות זולתעצמי, הנותן מענה לצרכים הנובעים מהקטבים הללו: 

הצורך הראשון הוא הצורך במראור, אשר מוביל לטיפוח הקוטב הגרנדיוזי. באמצעות פונקצית מראה ניתנת לילד ולידציה (תיקוף, אישור ולגיטימציה) לרגשותיו, וגם הכרה מתפעלת של כישרונותיו ויכולותיו הייחודיים. כאמור, כתוצאה מכך מתפתח קוטב הגרנדיוזיות, הוא קוטב האמביציות, השאיפה לכוח, הצלחה ומימוש היכולות, הכישרון. לקוטב זה קשורים החיוניות, היוזמה והערך העצמי.

הצורך השני הנו הצורך באידיאליזיציה- האדרה, המטפחת את קוטב האידיאלים. באמצעות האדרה או אידיאליזציה, הדמות המגדלת מספקת תחושה של חיבור ושייכות לאחר מוערך, נעלה ומואדר. זהו הצורך להיות כלול ומחובק, מונח בזרועותיו של זולת מאמיר, חזק, יודע. זהו הקוטב המאפשר לאדם לטפח את אמונותיו וערכיו וכך נוצר הישג נפשי- או, ליתר דיוק, רוחני- ממעלה ראשונה, והוא הרוגע. 

שני הקטבים הללו, כאשר הם מתפתחים באופן תקין, הם מתגבשים לכדי העצמי הגרעיני (18, 19). 

כך האדם הינו מרקם המשלב בין מימושו העצמי (קוטב הגרנדיוזיות) לבין היותו משתתף בעולם באופן החורג מעצמו, היינו על ידי השתתפות על-אישית (קוטב האידיאליזציה). 

 

כיצד מתפתח הקוטב האידיאליזטורי? כיצד מתרחשת החוויה האידיאליזטורית בתחילת החיים? למעשה, חוויה זו הנה תוצאה של מזיגת התינוק עם הזולתעצמי האידיאלי המחזיר את ההומיאוסטסיס שהופר, על כנו.

כך זה קורה כפי שמתואר בספרו של קוהוט, "שיקומו של העצמי" (3): הילוד, אשר עליו לשרוד פסיכולוגית, נולד אל תוך מילייה אנושי הנענה אמפתית. העצמי המתהווה שלו "מצפה" להתאמה של סביבתו לצרכיו הפסיכולוגיים באותה ודאות שבה מערכת הנשימה שלו מצפה לחמצן אשר יגיע למלא את ריאותיו.

"כאשר האיזון הפסיכולוגי שלו מופר, המתחים של הילוד, בסביבה תקינה, נקלטים אמפתית ומקבלים מענה. הזולתעצמי, המצויד בארגון פסיכולוגי בשל והמסוגל להעריך נכוחה את צורכי הילוד ומה שנדרש ממנו, יכלול את הילוד במערך הפסיכולוגי שלו כדי לתת מענה ולהשיב את האיזון באמצעות מעשים." (עמ' 85, תרגום חופשי).

קוהוט כותב כך: "אני מאמין שהיננו קרובים לאמת כאשר אנו אומרים שחרדת התינוק, הצרכים הדחפיים והזעם… מביאים להענות אמפתית מטעם הזולתעצמי האמהי… הזולתעצמי יוצר מגע גופני ו/או קולי עם הילוד … וכך נוצרים התנאים שדרכם הוא מרגיש, חווה התמזגות עם הזולתעצמי הכל יכול… הפסיכה הראשוני של התינוק משתתף במבנה הפסיכי המפותח של הזולתעצמי: הילוד, התינוק, חווה את המצבים הרגשיים של הזולתעצמי- מועברים אל התינוק על ידי מגע וטון הקול ואולי דרכים אחרות- כאילו הם היו שלו עצמו". (עמ' 86, תרגום חופשי).

סכמה של מהלך המצבים הרגשיים השונים בסיטואציה הזו נראית כך:

1). פאזה ראשונה– החרדה של התינוק מתגברת. (חרדה ,בהקשר זה, זהו מתח גובר ולא תוכן של פנטזיה סכיזו-פרנואידית על-פי מלאני קליין).

 2). פאזה שניה– חרדה מתונה ויציבה מצדו של הזולתעצמי. חרדה זו מכונה "איתות רגשי" ( Signal Affect ולא פאניקה): הזולתעצמי חש מתח כאשר הוא פוגש את המתח של התינוק אך המתח מהווה עבורו איתות לצורך של התינוק ולא סיבה לפאניקה או ניתוק.

 3). פאזה שלישית– החרדה פוסקת ומופיעים שקט ורוגע: הזולתעצמי כולל את התינוק במערך הנפשי שלו והרוגע שבו ההורה שרוי, הופך בהדרגה לנחלתו של התינוק. בסופו של דבר, התוצרים ההתפרקותיים שהילוד החל לחוש נעלמים, בזמן שהאם מכינה את מזונו, מתקנת את חום החדר, מחליפה את חיתולו וכו'.

 

ההתרחשות המתמשכת והרצופה חוויות פסיכולוגיות הנובעות מהמזיגה עם זולתעצמי אומניפוטנטי מניחה את היסודות שעליהם כשלים אופטימליים יאפשרו את היווצרות, היבנות העצמי באמצעות הפנמה ממירה.

ניתן לומר שתמציתו של המעשה האידיאליזטורי (מצדו של הזולתעצמי) מתרחשת כאשר מתאפשרת מזיגה אמפתית עם זולתעצמי בשל פסיכולוגית והשתתפות בתוך חוויות זולתעצמי מסוג איתות רגשי (affect signal) במקום התלקחות, הצפה רגשית (affect spread), יחד עם פעולות מספקות צורך המבוצעות על ידו .

הזולתעצמי מסוגל להרגיע מכיוון שהוא בעצמו מונח ב"מזיגה מרגיעה" עם הערכים והאידיאלים שמחזיקים אותו בעיקבות זיקתו לזולתיעצמי של אידיאליזציה. מדובר בזולתעצמי אשר חוסנו נובע מהתשתית האידיאליזטורית אותה קיבל בחייו, והיא המאפשרת לו להוות מרחב הרגעה עבור התינוק. התינוק נותן את אמונו המלא כנקודת מוצא מולדת, אולי כאמצעי של הטבע לאפשר להורה להוות מרחב מרגיע ומייצר אטמוספרה מאזנת, מזינה ומחזיקה (9,20 ) את שלמותו של התינוק.

לא מדובר בריסון או נייטרליזציה של הדחפים על ידי האובייקט, אלא בהפנמה ממירה של פונקציית הרגעה. לכן כל ההתבוננות על  האופן שבו אדם יכול לקיים הוויה רגועה ושלמה קשורה להמשך חוויות זולתעצמי של אידיאליזציה משוכללות יותר לאורך הבגרות, כאשר אלה משמשות כמערך זולתעצמי מכיל (21, 22), מחזיק (9) ומרגיע (3). 

כך האידיאליזציה מובילה אל הרוגע. זהו מהלך ראשון של וויסות רגשי אך המשמעויות שלו מרחיקות לכת אל תחושה כוללת של היות משתתף בעולם כמקור לשקט ורוגע, בדיוק כפי שהתאפשר להשתתף במערך הנפשי של ההורה: "אם מהלך זה נחווה בצורה אופטימלית במשך הילדות הוא מהווה עמוד איתן בבריאות הנפשית לאורך החיים"…(3, עמ' 87-88, תרגום חופשי). האידיאליזציה נוצרת, כפי שתיארתי קודם לכן, כתוצאה מההזדמנות הייחודית להשתתף בתוך המערך הרגשי של הזולתעצמי וזוהי המקדימה של האידיאליזציה הבוגרת, הנחווית כמצב של השתתפות על-אישית בעולם (11). התוצר הגבוה ביותר על רצף זה מגולם במושג 'הנרקיסיזם הקוסמי' (11, עמ' 146), או בהמשגתו של רענן קולקה- 'העצמיות הקוסמית' (4). 

כל ההתרחשות שתוארה עד כה תקצר יריעתה ללא המומנט המהותי הבא:

  כאשר התינוק נרגע בזרועות אימו, האם המתבוננת בפניו השלווים חשה רוגע ושלווה המוחזרים אליה ממהותו האידיאלית של תינוקה. כעת הרוגע שורה מעליהם והופך לאטמוספרה המערסלת את שניהם כאחד, המומנט האידיאליזטורי הופך למומנט על-אישי, האם והתינוק יחדיו מחזיקים אותו, ומה שמהותי יותר- מוחזקים כשלם על ידו.

הפתולוגיה בקוטב האידיאליזטורי

על פי פסיכולוגית העצמי (23  ,2), הפרעות בקוטב האידאליזציה מובילות לתוצאות אשר נתן לסווגן לשלוש קבוצות, בהתאם לפאזה ההתפתחותית בה נוצרו השיבושים הטראומטיים:

1). לידה עד 18 חודשים לערך: הפרעות מוקדמות במטריצה האמפתית בתחום האידיאליזציה יוצרות היחלשות כללית של המבנה הנפשי, ובאופן ספציפי יותר- הפרעה קשה בוויסות הרגשי, נטייה להתפרקות כתוצאה מקושי לייצר הומאוסטסיס. הדבר עלול להוביל להתמכרויות.

2). 18עד 36 חודשים לערך: מאוחר יותר אך עדיין בפאזה הפרה-אדיפלית, הפרעות בקוטב האידיאליזטורי יביאו  לסקסואליזציה של  צרכי העצמי וסימפטומים כגון אקטים או פנטזיות פרוורטיות המיועדות לייצר תחליף לא מדויק אך אפשרי אל מול היעדר הנוכחות המרגיעה של הזולתעצמי. הדבר עלול להוביל לפרוורסיה.

3). 3 עד 7 שנים לערך: חוסרים בתקופה האדיפאלית ובחביון המוקדם, כאשר הסופר-אגו איננו בשל,  מייצרים סופר–אגו בעל ערכים וסטנדרטים של התנהגות אך למעשה זהו סופר-אגו  נעדר אידיאליזציה. הווה אומר, האדם ידע 'להתנהג כראוי' אך לא ירגיש שום רוגע או הזנה בעקבות זאת. (23, עמ' 73, 2, עמ' 47).

זוהי נקודת צומת בה ניתן לראות את ההצטלבות בין שני המושגים הנידונים במאמר. כאן בולט ההבדל בין מופעי סופר-אגו נעדרי אידיאליזציה המולידים בעיקר תוצרי אשמה, לבין מצב בו האידיאליזציה האופטימלית מייצרת מערך שלם שתוצרתו היא הרוגע.

 

מה בטיפול?

אם נאמץ את התפיסה שהיותנו בעלי ערכים ואידיאלים הנו דבר אינהרנטי להיותנו בני אדם – הקליניקה חייבת להכיר בביטויי אידאליזציה של מטופלינו כ"ה-דבר", כפתח להכיר ביסוד חיוני של הווייתם, כמו ברצונם להיות בעמדה משתתפת בעולם. היותם אנשים טובים אינו כיסוי לשום דבר אחר- רוב הזמן לפחות. לפרש למטופלים את המניעים הלא מודעים שבערכים ובאידאלים שלהם מותיר מסר שאלו הם אך ורק  "סיפור שהאדם מוכר לעצמו" בכדי לא לראות את דחפיו הערומים, ושאותם אידאלים הם תוצר זר לנפש. ההבנה המוצעת כאן היא שזהו צורך מהותי.

מטפלים רבים, לדוגמא, מכנים פציינטים המשתדלים להיטיב עם זולתם, לעיתים עם המטפל עצמו, כ"אדם מרצה"- מרצה זהו כינוי מקטין, המשדר שדאגה לאחר ,ל-well being  שלו, איננה ערך ראוי אלא זהו היפוך- תגובה או הגנה מסוג אחר הדורשת פירוש המכוון למניעים עוינים לא מודעים של המטופל.

דעתי היא שחשוב להתבונן באדם כזה כמי שביסודו מרכיב דומיננטי של רגישות ואמפתיה לזולת. בשל כך יתכן, לעיתים, שזהו האדם שבילדותו "נוצל" על ידי סביבתו לצורכי זולתעצמי של סובביו ובכך גם אם עוות משהו באישיותו אין לפקפק ביסוד האמתי והעמוק של טוב ליבו.

 

כך, כתוצאה של התשתית האידיאית המוצגת כאן, מתהווה התבוננות קלינית הממקמת את נדיבות המטופל, אומץ ליבו, רצונו להיטיב עם הסובבים או החום האנושי הנובע ממנו, כמושא מרכזי להתערבויות טיפוליות.

 

כעת, עוד לפני שיודגם המעשה הטיפולי, חשוב להשלים את הנאמר עד כה באמצעות המשגה הכרחית של מושג חשוב ביותר: הטרנספורמציה, ההתמרה. (2, 4, 11-עמ' 123-149, 24, 25). 

קוהוט היטיב להציב את המושג הזה, הפותח במהותו מרחב אין סופי למיצוי הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. 

ניתן לראות במושג זה את תשובתו של קוהוט למושג מקביל אך שונה בתכלית בתורת הדחף, מושג הסובלימציה (26, 27).

כך הסובלימציה היוותה תשובה אפשרית אל מול הקונפליקטואליות האינהרנטית הפוקדת את האדם, הישג  הנותר הגנתי מטבעו, אך המנסה להסביר את יכולתו של האדם לחיות באופן מועיל בתוך החברה הסובבת אותו. 

 משחר ההיסטוריה, בני אדם השיגו הישגים מעוררי התפעלות, כולל כמובן אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אך אלה פורשו על ידי הפרדיגמה הדחפית, עדיין כהישגים סובלימטיביים, הנוגדים את הטבע הדחפי, האמיתי.

פסיכולוגיית העצמי ביקשה לומר שהאדם במיטבו איננו הישג סובלימטיבי, אלא הישג טרנספורמטיבי, היינו- של  תנועה ממקומות של נרקיסיזם או גרנדיוזיות אל עבר מקומות  נטולי נרקיסיזם, הווה אומר אל עבר האידיאלים.

ההתפתחות אל תוך מימושו של העצמי בצורתו הגבוהה יותר והריפוי חייבים לעבור דרך האידיאלים. קוהוט כותב: "בטיפול  באישיויות נרקיסיסטיות הליך אנאליטי מדוד בזהירות מוביל לשיפור בתפקודה הכולל של האישיות באמצעות התמרתו של הנרקיסיזם  לאידיאלים- באמצעות הומור, חוכמה, יצירתיות ואמפתיה"  (28, עמ' 78-98).

אלה ארבע מתוך חמש ההתמרות של הנרקיסיזם. חסרה כאן, ולא בפעם היחידה, ההתמרה של קבלת חלופיות החיים, דווקא בה טמון ההישג הטרנספורמטיבי הגבוה ביותר שקוהוט טבע, הנרקיסיזם הקוסמי.

במקום אילוף, ריסון, שליטה- מוצעת כאן אפשרות בה האדם יכול לעולם להמשיך ולמצות את היכולת להרפות מאחיזתו  הנרקיסיסטית לטובת השתתפות על-אישית בעולם.

טיפול המתניע מחדש את הטרנספורמטיביות  מאפשר את התעוררותן של החדווה, היצירתיות, האמפתיה, וכך עצמיותו של המטופל חוברת מחדש אל מקורות הווייתו.

 

מקרה קליני

מורן, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, מרשימה ביכולותיה האינטלקטואליות יוצאות הדופן, מגיעה לטיפול בעקבות תחושות קשות של דכאון, חוסר חיוניות ובכלל תחושות של חוסר השתלבות והתייסרות מתמדת לגבי הכל. בולטת תחושה שהיא "לא בסדר" ביחס לכל נושא העולה בחדר, יחד עם התבוננות ביקורתית נוקבת גם כלפי אחרים.

במשך הזמן מתבררת תמונה של ילדות בבית גידול שבו הוריה, שהתגרשו מאוחר יותר, מייצרים אוירה ביקורתית מאד אך כאוטית במהותה. היינו, הביקורת אינה עקבית ועלולה לנחות על מישהו בכל רגע ובכל נושא. התופעה הזו חולשת על הבית כולו והוא הופך לשדה קרב שבו עקיצות ואמירות קוטלות עפות מכל עבר. ניתן להמשיג את התופעה כפגיעה קשה בשני הקטבים. 

מורן נעה בין רגשות אשם להתפרצויות זעם, המותירות אותה בתחושה כי היא מרושעת, מקולקלת או משוגעת לסירוגין- או כל אלה גם יחד. 

בטיפול עולים תכנים רבים שמאד ייחודיים לה, סביב פעילותה בתחומי חברה וקהילה, היא מתנדבת, מפגינה ומעורבת בנושאים היקרים לליבה. היא דומעת תכופות כאשר היא מדברת על סבלם של אחרים אשר גורלם לא שפר עליהם. כמובן שכל אלה זוכים לביקורת ולעג  מצד המשפחה. בהרבה מאד הזדמנויות מתנצחים עמה ודוחקים אותה לפינות. הפער בין האכפתיות שלה בחיים בחוץ לבין הכעסים הפורצים ממנה בעת ההתקפות עליה בביתה פנימה הוא מקור השבר שבגללו היא לעולם נותרת מקולקלת בעיני עצמה.

ההתייחסות בטיפול סביב פועלה הרב  היא של הכרה והוקרה במוכנות שלה לפעול למען ערכיה. אישית, בעידן של תום האידיאולוגיות, אני מרגישה התפעלות עמוקה מאנשים צעירים שרגישים לסבלם של אחרים ומוכנים לחרוג מאזורי הנוחות שלהם.

הנה דוגמא מהחודשים הראשונים של הטיפול, המראה את סוג ההתייחסויות הנידונות כאן:

אני אומרת למורן: "זה מאד מרשים ולא מובן מאליו שאת הולכת ומשקיעה מזמנך ועוזרת לילדים הקטנים האלה, זה מאד מורגש שהדברים האלה הם ממש בנפשך."

למול דבריי, עולה מיד מצד מורן אמירה מהסוג  הקוטל אך הנעטף בתחכום המסוכן של מי שניחן באינטליגנציה גבוהה והיא מופעלת לרוב כנגדו. היא אומרת: "אבל זה גם נותן לי הרבה אז אולי אני עושה את זה רק בשביל עצמי, רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי".

אני מחרישה לרגע, ואז אומרת :"מורן, את קמה מוקדם בבוקר, נוסעת כל כך רחוק כדי לוודא שהילדים האלה לא יישארו רעבים, את מזיזה הצידה תכניות ומטלות אחרות כדי לעשות את זה. את פשוט בן אדם טוב…אין מה לעשות.

מורן מרימה את ראשה בהפתעה, מבטינו נפגשים ונולד ביננו רגע של חיוך. בהמשך אני מוסיפה: "ודרך אגב, זה שזה גם עושה לך טוב, זה לא מוריד בכלום מהנתינה שלך.להיפך…" בסוף דבריי אלה  עיניה של מורן מביטות בי  בהכרת תודה.

 

כעבור כשנה בטיפול, מורן מתארת סיטואציה משפחתית בה אחותה הצעירה, עמה לא היה שום קשר של קרבה עד לאחרונה אלא אותו יחס ציני עוקצני שאפיין את הבית, מותקפת על ידי המשפחה .

מורן מספרת: "אני מרגישה טוב, באמת קורים לי דברים טובים לאחרונה, הבעיה היא שדברים מתחילים לעצבן אותי, אין לי סבלנות ונראה לי שאני פשוט אתעצבן על מישהו. זה עוד לא קרה אבל זה יכול לקרות. איך שטוב לי אני מתחילה להתעצבן?"

אני מבקשת: "תספרי לי קצת יותר למה הכוונה. מה היה בימים האלה".

ומורן עונה: "הייתי במועדון (הכוונה להתנדבות) ונתנו לי תעודת הוקרה על הפרויקט שהרמתי". היא מחפשת בתיק ואני מתחילה לחפש בשמחה ובהתלהבות  את המשקפיים שלי. מורן מחווה בפניה בתמיהה, כמו שואלת 'מה את עושה?'

אני משיבה לשאלה שלא נשאלה במילים: "הבנתי שאת  רוצה להראות לי את זה".

מורן מחייכת ואומרת בקריצה: "יפה את קוראת אותי".

היא מושיטה לי את התעודה המרשימה שקיבלה ואני משתהה ומתפעלת. 

מורן אומרת בעצב: "סיפרתי את זה לאבא שלי והוא אמר יופי…והמשיך הלאה, בכלל לא התעניין לראות את זה. ואז כבדרך אגב הוא אומר לי: מה קורה אתך, את מתכוונת להתפרנס מתישהו…"

אני מציעה: "אז אולי את פשוט מתעצבנת כשמעצבנים אותך…"

מורן מחייכת בהסכמה, ומוסיפה: "בדיוק ככה הרגשתי כשהיינו עם אחותי יערה בטיול ונורא נהנינו ביחד (מדובר בטיול של יום, של שתי אחיות שלא היה ביניהן שום קשר). כשחזרנו הביתה חטפנו איזו הערה ביקורתית על הכסף שזה עלה… אנחנו בקושי מוציאות על עצמינו".

אני אומרת למורן ברוך: "זה לא פשוט לחטוף את המטחים, אולי זה יותר נסבל כשיש את יערה ואתן מרגישות לפחות מובנות האחת על ידי השניה."

מורן מוסיפה: "העניין של הביקורת הוא ענין 'תורשתי' אצלנו, במשפחה כולה(הכוונה למשפחה המורחבת) החליטו שאנחנו מפונקות. ככה הם קטלגו אותנו. במיוחד את יערה, אותה הם בכלל קוטלים. היא סיפרה שהיא נוסעת לדרום-אמריקה, שאלו אותה, אז איך תסתדרי בלי מניקור-פדיקור."

אני אומרת: "הם פשוט לא מכירים אותה. זה מאד קשה וכואב כשסוגרים מישהו בתוך קופסא ולא מוכנים להכיר אותו…"

מורן מסכימה במרץ: "את צודקת, זה בדיוק מה שאמרתי לה". ובמילים שמאד לא מאפיינות את התבטאויותיה לגבי אחרים מוסיפה: "המתוקה הזו הייתה כזו מסכנה, קראתי לה לחדר ואמרתי לה: 'יערה, את אחלה בן אדם, אני מאד אוהבת אותך והם… פשוט לא מכירים אותך'. אז ראיתי שהיא כמעט בוכה, חיבקה אותי ואמרה לי 'תודה, תודה אחותי'".

אני אומרת למורן: "מורן חמודה,הנה שוב הלב הגדול שלך…הושטת לה יד ברגע של קור מסביב. וכך… החזרת לה את עצמה…" 

מורן חושבת הרבה ואז אומרת: "וואלה, אני פתאום מרגישה שיש לי אחות , אנחנו לא לבד".

 

במהלך הטיפולי שהצגתי ניתן לראות בבירור את ההכרה וההוקרה המוחזקות מההתחלה, של מאפייני אישיותה של מורן, המשוועת לידיעה עמוקה שמה שבתוכה הוא טוב. זוהי ילדה שמפאת הכאוטיות שסבבה אותה, נותרה מפוחדת ומבוהלת, כמצב קבע, שמא שוב היא שוגה או מקלקלת או הורסת… המטפלת מייצרת נוכחות מרגיעה, ובה בעת מראור מדויק ושקט הנובע מאמונותיה וערכיה הטיפוליים והאנושיים, אשר מאפשרים למטופלת תנועה טרנספורמטיבית. 

חשוב לציין כי למרות שהתוכן הנידון בטיפול במורן הוא הצורך בהתמרה והיכולת להתמרה, הרי תהליך העבודה עצמו מושתת על הפעלה שיטתית ורציפה של פונקצית המראה. בכך ניתן  להדגים את תמצית העבודה המוצעת כאן, המתגלמת באי-שניות בין תהליכי הפצעה והתמוססות (24), בין מראור לאידאליזציה, שזהו  ההישג העליון של איחוי הפיצול האנכי בין שני קוטבי העצמי.

כך יכולה מורן בהדרגה, ככל שהנרקיסיזם שלה שקט יותר, וככל שהיא מאמינה באופן שלם יותר בערכיה האנושיים, אשר היו בהחלט נחלתה הגרעינית, לאחות את הפיצול שבה ולהוסיף לפועלה הנדיב הנעשה מחוץ לביתה, את הושטת היד בביתה פנימה. כך היא עושה כלפי אחותה, ובמקום בו היה שדה קרב, צומח רגע של אחדות מרפאה.

יכולנו להתבונן במעשיה הערכיים של מורן דרך התפיסות הקלאסיות, ולראות בהצעתה להגיש עזרה לאחרים, מעין ביטוי של היפוך-תגובה לרגשות הזעם הלא מעובדים, או גלגולי דחף כאלו ואחרים. ללא ספק בתחילת הטיפול המופע של ערכיה נשען על קונסטלציה של סופר-אגו נטול אידיאליזציה. נושאים ערכיים היו מרכז עולמה אך לא היוו עבורה מקור לשקט, רוגע ושלווה.

בגלל הפגיעה בקוטב האידיאליזציה, רצונה לעזור ולהיות מעורבת נותר רווי אשמה מתמדת שמא היא אינה עושה די, ומנגד התייסרה בחשדנות כלפי מניעיה הנסתרים.

האופן שבו מורן מרחיבה את עצמיותה הנדיבה, בעקבות המפגש הטיפולי וההזנה האמפתית שבו, מזמן לה את האפשרות להפוך למקור נחמה בביתה. 

הטיפול והטרנספורמטיביות המותנעת בעקבותיו אפשרו למורן לחזור ולממש את מהותה העמוקה כאדם  המנסה להיטיב עם עולמו.

 

לסיום 

במאמר זה חיפשתי את דרכי בשאלת יסוד הטוב שבאדם והפכתי בה שוב ושוב על מנת לסרטט קו התפתחותי לסולידריות האנושית מתוך החשיבה הפסיכואנליטית כפי שפותחה על-ידי ההגות הקוהוטיאנית. 

לשם כך נשענתי על ההנחה התיאורטית שהאדם הוא בעצם תוצר של הינכחות של בני אנוש המתייצבים עבורו כבסיס, אלה זולתיהעצמי, אשר בעקבות נוכחותם המזינה והמאזנת נולדת יכולתו למצות את הפוטנציאל האנושי הטמון בו.

הנני מציעה, על בסיס ההנחות התיאורטיות והקליניות שהצגתי כאן, להתבונן בהווייה האנושית האתית לא כתנועה הנוגסת בטבענו העמוק אלא ההיפך הוא הנכון- כהתגלמות הפוטנציאל האנושי המהותי ביותר.

מטופלינו, שכמו דורותי הקטנה, נזרקו חבולים אל עבר חיפוש דרך על מנת לשוב אל המקום שיוכל להיקרא בית, משוועים להכרה מלאה לכל נבכי הווייתם. כך הנפש הפצועה מבקשת הכרה ונחמה, אך הכרה זו נדרשת גם, וללא היסוס, לגבי היותם בני אנוש המסוגלים לחיות קיום מיטיב ומשתתף בעולם.

ובנימה אישית- במשך שנים, הייתה ברח' רוקח שבנווה צדק, חנות מסתורית ולא ברורה, שעל דלתה היה מודבק ברישול פתק, שלט ובו כתובות המילים הבאות: " כאן מתקנים כנפיים של מלאכים". מילים אלו השרו עלי תמיד מן רגע של שקט כמי שעומד מול התרחשות שמיימית, כאילו שבעמידה הזו ממש, הולכות ומתוקנות הכנפיים של העומדים ומביטים, אשר לא זכרו כלל את קיומן. 

לפני זמן מה נעצבתי לגלות שבמקום בו הייתה החנות ניצבים חומרי שיפוץ ובניה של פרויקט יומרני כלשהו. ליבי ליבי על אלו שבהעדר תיקון כנפיים יוותרו ללא ניע על קרקע מצמיתה. דוכן הספרים, ללא מוכר, שבו ניתן  לקחת ספר, תמורת כמה שקלים שיתחשק, עדיין שם…

יתכן שעלינו לאמץ את עניין תיקון הכנפיים. כנפיים… לעיתים הן קטנות מדי, לעיתים  פצועות או מקופלות מדי. לעיתים נותר רק לשמנן על מנת להקל על מעופן.

שנים עסקנו במשולש שבין הראש, הלב והבטן. הגיע הזמן לומר שטיפול במיטבו חייב גם לטפל בכנפיים. טיפול עשוי להוות תשתית שממנה יהיה מוכן האדם בהדרגה להתרומם אל עבר איזורי המימוש של הפוטנציאלים האנושיים הטמונים בו.

 

רשימה ביבליוגרפית

1. באום פ.ל. (1900) הקוסם מארץ עוץ. מתורגם ומודפס ע"י הוצאת מחברות לספרות, ישראל, זמורה בע"מ, 1989,.
2. Kohut H., The analysis of the self. New York, Int. Univ. Press, 1971.
3. Kohut H., The restoration of the self. New York, Int. Univ. Press, 1977.
4. קולקה ר., בין טרגיות לחמלה. מסת מבוא. בתוך: ה. קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה. תל-אביב, עם עובד, 2005.
5. Kohut H., Wolf E.(1978), The disorders of the self and their treatment: An outline. Int. J. Psycho-Anal., 59: 413, 
6. קוהוט ה. (1984), כיצד מרפאת האנליזה. תל-אביב, עם עובד, 2005
7. קוהוט ה. (1985), על אומץ לב. בתוך: פסיכולוגית העצמי וחקר רוח אדם. פרק 1, עמ' 35. תל-אביב, תולעת ספרים, 2007.
8. Freud S. , "The Ego and the Id". W. W. Norton & Company. London, 1923 
9. Winnicott D.W. The Theory of the Parent-Infant Relationship. Int. J. Psycho-Anal., 41:585-595, 1960
10. Sheppard A.  Winnicott’s Concept of Innate Morality and the Development of the Capacity for Concern. Canadian Journal of Psychoanalysis, Vol. 17, 2009
11. קוהוט ה. (1985) צורות והתמרות של הנרקיסיזם. בתוך: פסיכולוגית העצמי וחקר רוח אדם. פרק 4. תל-אביב, תולעת ספרים, 2007.
12. לוינס ע. הפנים. בתוך: אתיקה והאינסופי. ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית. פרק 7, עמ' 67-71, תשס"ב.
13. לוינס ע. אחריות כלפי האחר. בתוך: אתיקה והאינסופי. ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית. פרק 8, 72-77, תשס"ב
14. Freud S., Breuer J. (1895) Studies on Hysteria. Standard Edition, vol 2, London: Hogarth Press, 1955. 
15. Freud S. (1915-1917), Introductory lectures on psycho-analysis. Standard Edition, 15-16, London: Hogarth Press, 1955.
16. Freud A. The ego and the mechanisms of defense (Cecil Baines, Trans.). London: Hogarth, 1937 (Original work published 1936)
17. Sandler J. The analysis of defense: the ego and the mechanisms of defense revisited. New York: International Universities Press, 1985
18. קוגן ק. מעשה הפירוש בראי פסיכולוגית העצמי. שיחות,כ"ד, (3), עמ' 250-255, 2010
19. קוגן ק. היות זולתעצמי-סיפור בראשית. שיחות ,כ״ה, (3), עמ' 276-282, 2011
20. Modell A.H. "The Holding Environment" and the Therapeutic Action of Psychoa. J. Amer. Psychoanal. Assn., 24:285-307, 1976
21. Bion W.R Elements of psycho-analysis. London: Heinemann, 1963
22.  Bion W.R. Learning from experience. London: Heinemann, 1962
23. Rutledge, 1996 .  M. Heinz Kohut and the Psychology of the Self. Siegel A
24. קולקה ר.  בין הפצעה והתמוססות-מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של קוהוט. שיחות, כ"ה (1), עמ' 37-47., 2010
25. Kohut H. The Chicago Institute Lectures .London: The Analytic Press. Lecture 6: The Mature Transformation of Narcissism(1974).pp 79-91, 1996.
26. Bonaparte M., Freud A., & Kris E. (Eds.) The origins of psychoanalysis. Letters to Wilhelm Fliess, drafts and notes: 1887-1902 (E. Mosbacher & J. Strachey, Trans.). New York: Basic Books, 1954. (Original work published 1950)
27. . Freud S. Jokes and their relation to the unconscious. SE, 8: 1-236, 1905
28. קוהוט ה. (1985) על מנהיגות. בתוך: פסיכולוגית העצמי וחקר רוח אדם. פרק 2. תל-אביב, תולעת ספרים, 2007.