ד"ר קלאודיה קוגן

המאמר מפורסם באדיבות כתב העת ״שיחות״

כיצד ניתן למצוא מילים למה שלא ניתן לחשיבה?

כיצד ניתן לאסוף פרגמנטים של עצמי שנתפזרו להם לכל עבר כי העולם חדל מלהיות מובן.

It doesn’t make any sense, כך מסביר הביטוי השגור שהבלתי מובן נחווה כאיון או ריק חושי.

מזה כחודש הקהילה המטפלת מחפשת את דרכה בתוך החושך ובידיה חוטי אור דקים המבקשים להשתזר לכדי סימני דרך אל האפשרי.  

מטפלות ומטפלי נפש מכל רחבי הארץ נעו אל עבר הצורך ונענו, ובכך הגדירו את המפגש התרפויטי כמרחב חיים בו מעשה הושטת היד מסמן עבור הרֵע הזקוק את האפשרות שהאנושי עודנו קיים (1, עמ' 162-183).  

התייצבותם של אנשי טיפול בעת הזו הפכה קריטית לחברה בשל המוכנות להוות מרחבי ריפוי עבור הכאב האינסופי שמציף את עולמנו. זוהי התייצבות שהשפעותיה רחבות כל כך, ובמובן הזה הקהילה המטפלת מתייצבת כזולתעצמי של חברה (2, עמ' 187) ובכך עשויה לאפשר לטראומתיות למצוא מוצאים טרנספורמטיביים שימנעו מעגלי טראומתיות חוזרים ונשנים.

המוכנות להקשיב, לנכוח ולהתמסר לכאב הזה, לפצע המדמם שהוא החברה שלנו היא הכוח הייחודי של נשות ואנשי הטיפול בעת הזו.  

אז מהי אותה התייצבות שיוצרת את רגעי הקרבה הקטנים של מגע טוב עם עוד אדם? רגעים בהם דברים הופכים להיות מעט מובנים יותר. אז מה נדרש מאתנו על מנת להוות מרחב ריפוי שכזה?

 

על נוכחות רדיקלית

טראומה, על פי פסיכולוגיית העצמי היא העדר או שבירה קטסטרופליים של המטריצה האמפתית. המטריצה האמפתית (המורכבת מעצמי-זולתעצמי) מסמנת את החוויה של היות מוכל בתוך מרחב מזין ומוגן. שבירתה הקטסטרופלית יכולה להחוות בהקשרים התפתחותיים עם דמויות הוריות, כמו גם  ביחס לשלל ייצוגיה השונים בדמות הקהילה, המדינה, העולם.

הטראומה נרשמת בנפש כזעזוע, כזעקה מפלחת, והיא חולשת על הכול. טראומה היא קטיעה של הרצף בחוויית עצמי ועולם, והחזרה תתאפשר במרחב ריפוי מטריציוני של שניים המוכנים למסע הנוגע באזורי הזעזוע של כל מה ידעו. ניתן לומר, שעל מנת שיתאפשר לתקן משהו בקטיעתו של הרצף בחוויית העצמי נדרש שיהיה מי שמוכן שיקטע משהו בתחושת הרצף בעצמי שלו. מוכנותנו כאנשי טיפול להיקרע באחת מהוודאויות של חיינו היא הסיכוי היחיד של הרֵע הזקוק לשוב אל העולם. אם כך הפוזיציה התרפויטית שאני מכנה 'נוכחות רדיקלית' (3) מבוטאת במילים הבאות: אם הדבר הזה קרה לך, אז בשבילי זה כבר לא אותו עולם. 

זוהי המוכנות להרשות לדבר שקרה להכות בנו, לשבור בנו משהו, ורק מהמקום הזה אנחנו יכולים אולי לחבור בצורה עמוקה ופתוחה אל מה שנשבר בזולת. 

דונה אורנג' מציעה, בכיוון דומה, שלא מספיק שאיש הטיפול יהיה עד למה שמתרחש בחייו של המטופל ואף שישתתף רגשית בכך, אלא נדרש גם הניסיון להבין את הזולת הבנה עמוקה, את מוכנותו של איש הטיפול להזדעזע, להשתנות, לפקפק במוכר, ללמוד ואף להתאכזב ולהידחות (4, עמ' 23).

מייקל באלינט מזמן התבוננות דומה כאשר טוען שהטראומה גופא מתמצקת ככזו כאשר העולם ממשיך כמנהגו לנהוג למרות מה שקרה. על דרך ההיפוך אני טוענת שריפוי אפשרי יכול להתרחש רק כאשר העולם, זאת אומרת אני/אנחנו, עוצרים מלכת (5, עמ' 429-435)

המושג 'נוכחות רדיקלית' מציע צעד אחד נוסף והוא נוכחות המערבת את השורש העמוק ביותר של היותנו. כל זאת על פי המקור האטימולוגי של המילה 'רדיקלי' המגיע מהשפה הלטינית radic-radix, היינו שורש. 

ארצה לעשות הבדלה בין 'נוכחות רדיקלית' לבין 'נוכחות טוטלית'. בעוד שהראשונה היא עמדה פנימית המזמנת איכות מסוימת של נוכחות, בזו השנייה ישנה סכנה של נוכחות המיוסדת על הפרזה ולכן בהיפוך הופכת היא לחסרה. הכוונה למצבים בהם איש או אשת הטיפול מפסיקים באופן קיצוני להיות נוכחים/קשובים לעצמם (ובהתאם גם לאחרים). אל לנו לסכן את עצמנו באופן שלא נוכל עוד לסייע. 

 

על נוכחות רדיקלית ומקומו של הרוך

כאמור, 'נוכחות רדיקלית' מבוססת על העמדה הפנימית שאומרת: אם הדבר הזה קרה לך, אז בשבילי זה כבר לא אותו עולם, והיא מיושמת על התמקמות מתוך רוך כמרחב הזנה שעליו צומחת הנפש. אני מתייחסת כאן לרוך לא כהיפוכה של התשוקה (6) אלא כהיפוכו של הקשה. 

רוך אנושי הוא תשובה אפשרית לתלאות העולם ולהיותנו פגיעים. 

לו ארון מציע במאמרו על "פגיעות הדדית" ((7 ניתוח מבריק על שורשיה ההיסטוריים של הפסיכואנליזה כהגות שניסתה להתרחק מסממנים נקביים, כמו חדירות ופגיעות. החשש של פרויד מחדירות כסממן נקבי בא לידי ביטוי לדוגמה, בניסיון שלו להבדיל באופן עיקש את הפסיכואנליזה המדעית, האובייקטיבית והרציונלית מתופעת הסוגסטיביליות (תופעה שהוא שייך לנשים הסטריות ולעמים פרימיטיביים). 

על כך כותב ארון: "כאדם של המאה התשע-עשרה באירופה האמין פרויד ששיאה של הציביליזציה הוא השגת אוטונומיה, רעיון שהומשג לאחר מכן כ"אוטונומיה של האגו". אם אתה בעל גבולות ברורים ומוצקים משמע שאתה עצמאי ושלם, פאלי ובלתי חדיר. להימזג עם האחר, לחוות את "התחושה האוקיאנית", לחוות נזילות, משמע להיות חדיר, פגיע להשפעותיהם של אחרים, מוּעד להזדהמות." (7, עמ' 28). 

והוא מוסיף: "בעיניי, האתיקה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות צריכות להתבסס על חוויית הפגיעות. אני מציע שהאתוס הפסיכואנליטי יכה את שורשיו לא בניטרליות ובאובייקטיביות, אלא בהכרה בפגיעותינו ההדדית ובקבלתה." (7, עמ' 24).

דבריו של ארון מתכתבים עם הגותו של היינץ קוהוט שהניח, כמה עשורים לפניו, את הנרקיסיזם במוקד ההתבוננות ואתו הפגיעות הנובעת מן ההזדקקות של האדם לבני אדם אחרים (2, 8). לתפיסתי, ראיית האדם כיצור הנתון לנרקיסיזם שלו אינה מדגישה את האגוצנטריות שלו בהכרח, אלא את היותו זקוק לבני אדם אחרים על מנת להיעשות הוא. היות האדם זקוק והפתיחות המתלווה לכך הם הסיבה העיקרית לפגיעותו. 

אם כך, ההכרה בהיותנו פגיעים מחייבת להניח את שאלת הרוך בבסיס העשייה הטיפולית ובכלל. זוהי הפגיעות עצמה שמבקשת מהעולם טיפה של רוך.

יתכן שבגלל אירועי החיים בכללם ובגלל האירועים הקשים כל כך הפוקדים אותנו בפרט, נהירים לי יותר מאי פעם מקומם של המילים המחבקות, של המגע הרך, של הנוכחות החמה והעיניים הטובות. 

את כל אלה פגשתי בנשות ואנשי טיפול רבים ומרגשים שהגיעו לחלוק, להיעזר, לעזור ולהחזיק יחד את מה שראו וספגו מהאדמה הכואבת הזו שלנו. עליהם אני כותבת ביד רועדת ובלב אוהב כי תעצומות נפשם עוררו בי פליאה אדירה. פליאה נוכח יכולתם להגיש את עצמם למי שזקוק בנדיבות, בכישרון וברגישות אין קץ. בטוחני שמעשיהם פעלו כמקסם מרפא. 

לסיום ארצה להניח כאן את דבריו של הפילוסוף הדני קנוד אחלר לוגסטרופ המסמנים בצלילות, כתפילה רכה, את מקומו המכריע של האדם בחייו של זולתו. מי ייתן ומילותיו יאירו לנו את הדרך בימי החושך:

"התייצבותנו כלפי הזולת עשויה לקבוע את תחום עולמו; תחת ידנו ייהפך עולמו רחב או צר, בהיר או דהוי, עשיר או סתמי, מאיים או שקט ובטוח. אנו מעצבים את עולמו של הזולת לא על ידי תאוריות אלא מעצם התייצבותנו כלפיו. כאן מונחת אותה תביעה שקטה שמתוך אמון הוא הניח בידינו, זו המבקשת שנשמור על חייו." (9, עמ' 18).

 

ביבליוגרפיה

 

1. קוגן ק., כוחה המרפא של הסולידריות – מסע פילוסופי, ספרותי ופסיכואנליטי. ירושלים, הוצאת כרמל, 2023.
2. קוהוט ה., (1978). פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם. תל אביב, תולעת ספרים, 2007.
3. Kogan C., (2023). The Ukraine border: on trauma and the healing power of a radical presence. Presented at 'Psychology and the other' conference. Boston College, Boston, (not yet published).
4. Orange D.M., The suffering stranger: hermeneutics for everyday clinical practice. 

New York, Routledge, 2011.

5. Balint M., Trauma and object relations. International journal of psychoanalysis, 50: 

429-435, 1969

6. Ferenczi S., Confusion of the tongues between the adults and the child (the language 

of tenderness and of passion). International journal of psychoanalysis, 30: 225-230, 1949.

7.Aron L., Mutual vulnerability: an ethic of clinical practice. In: David M. Goodman & 

Eric R. Severson (Eds.), The ethical turn. pp 19-41. New York, Routledge, 2016.

8. קוהוט ה., (1977). השבתו של העצמי. תל אביב, תולעת ספרים, 2014. 
9. Løgstrup K.E., The ethical demand. Indiana, University of Notre Dame Press, 1997.